ביקורת קולנוע: המפקח בלאמי

בראיון שנערך עימו על הסרט "המפקח בלאמי" סיפר הבמאי קלוד שברול (שהלך לעולמו השנה) כי יצר את דמותו של המפקח גיבור הסרט כסוג של מחווה לסופר ג'ורג' סימנון ודמויותיו, ובעיקר דמותו של המפקח מגרה. כשיצר בדמיונו את דמות הבלש המשטרתי שייעד בעבור ז'ראר דפרדייה, שאיתו רצה לעשות סרט, ראה בעיני רוחו את מגרה של סימנון וראה בדפרדייה לא מעט קווים סימנוניים. למידותיה של הדמות הזו תפר שברול סיפור, ביחד עם אודיל ברסקי, המתבסס על סיפור אמיתי, שאותו קראו בכתבה שהופיעה בעיתון ותיארה תרמית ביטוח. וכך בסרט הנושא את שמו נקלע המפקח בלאמי, שנמצא במה שאמורה להיות חופשה שלווה בכפר עם אשתו, לחקירת פשע שהולכת ומסתבכת, כמובן, אשר בלאמי, סקרן בלתי נלאה, אינו מצליח להניח לה. הכול מתחיל מזר מסתורי שמסתובב באופן חשוד בגינת ביתם של בני הזוג בלאמי, עד שלבסוף הוא פונה לבלש המשטרה ומבקש את עזרתו. חיש מהר מתברר כי האיש איננו בדיוק מי שהוא מעמיד פנים שהוא, והוא לא היחיד בכפר הזה, בקיץ הזה ובסיפור הזה שאין תוכו כברו כמו שנאמר. לא רק את פרשת היעלמותו-מותו של תושב הכפר לעומת הופעתו של הזר המסתורי בוחן בלאמי החקרן, אלא גם את יחסיו עם אחיו הבעייתי, המפר גם הוא את שלוות הכפר והחופשה בהופעתו ובהתנחלותו הבלתי צפויה והבלתי קרואה בבית הזוג. האח יפה התואר ומיוסר המראה, מאלץ את המפקח בלאמי לעשות סדר לא רק בענייני הגוויות והתרמיות שבכפר, אלא גם בקופת השרצים המשפחתית. על הנייר יש כאן כל המרכיבים שמהם צריך לצאת סרט איכותי ומהנה, ובראשם במאי נחשב ושחקן-כוכב. ובכל זאת, זה לא זה. "המפקח בלאמי" הוא סרט איטי מאוד, איטי מדי לפרקים, מסוגנן יותר ממעניין והניסיון שלו לשלב דרמה עם מותחן פוגמת גם בזה וגם בזה, במקום להעשיר את שני הכיוונים. אולי גם הכוונות המוצהרות למחווה ליוצרים גדולים ובעלי סימני היכר מובהקים הכבידה על העשייה, אבל התחושה שלי הייתה שזהו בעיקר הסיפור עצמו, שמשתרך יותר משהוא דוהר קדימה ובשום שלב אינו סוחף את הצופה לקצה כסאו בצפייה דרוכה לסוף מפתיע או לנתיב מפתיע להגיע באמצעותו לסוף כזה או אחר.


אכזבה נוספת מבחינתי, שגם היא אמורה הייתה להיות יתרון מובהק של הסרט, היא כוכבו, ז'ראר דפרדייה. המפקח בלאמי שלו הוא דמות כבדה ודובית, וזה מתחיל בממדיו הפיזיים שתפחו למידות מעיקות ונגמר במין לאות כללית שהוא מתנהל בה. דפרדייה מעולם לא היה מהכוכבים שקסמם בחזותם, נוסח ג'ורג' קלוני, ובכל זאת, דומה שתמיד היה בו משהו. בגרסת המפקח בלאמי ה"משהו" הזה איננו. זו איננה גרסה מבוגרת-מהורהרת-מאופקת של דפרדייה, זו גרסה כבדה וגמלונית שלו, חסרת חן וברק. דפרדייה אינו השחקן הראשון המגלם בלש בשנותיו המתקדמות והשמנות. דווקא האפיון הזה הוסיף במקרים רבים חן וקסם לדמויות החוקרות, ולכן מתמיהה העובדה שדווקא דפרדייה, ועוד בבימוי שברול, לא הצליח בכך. לא אחת, כשדפרדייה עושה כמה צעדים או תנועות בסרט, דיבורו נעשה מתנשם, קצר נשימה, כאילו מהמאמץ. אינני יודעת אם זו הוראת בימוי או המציאות הבלתי נמנעת של השחקן, אבל כך או כך, זה גרם לי בעיקר אי נוחות, מין מועקה וחשש לכוכב שנעבעך, עשה כמה צעדים וכבר אין לו אוויר. יש בסרט התייחסות למסכות האנושיות שהכול עוטים בנסיבות כאלה ואחרות, לאיזון העדין ולמה שמפר אותו במשפחות, יש הבעת אמון באהבה, ודווקא זו מאריכת השנים, הלא מיופייפת, ויש הצצה מחויכת עד אירונית ל"שלוות הכפר" הצרפתית, זו שהעירונים הצרפתים בורחים אליה ב"ואקאנס" השנתי (ודומה מאוד לכל הפסטורליה הכפרית האירופית המתעתעת, ע"ע הקאנטרי סייד האנגלי, שהונצח רבות בסרטים). יש בכל אלה אמירות של הבימאי המעוררות לעתים הזדהות, הבנה או חיוך, אך הן אינן מהסוג שמותיר את הצופה מהורהר עוד שעות אחרי שהסרט תם. אורכו של הסרט 110 דקות, אבל אלה 110 דקות ארוכות ומתמשכות. התחושה היא של סרט ארוך, ארוך מדי, שנופל לא אחת למלכודות של "אווירה" ו"פיוט" שלא ממש עובדים כאן ולא נדבקים נכון - לא לדרמה ולא למותחן שמתפתח לצדה. הרושם הוא של סיפור שקטן ממידותיו של הסרט, שראוי היה לסרט קצר יותר או לעיבוי משמעותי של העלילה.
שורה תחתונה:
בכפר הצרפתי הכול מתנהל לאט, גם דרמת מתח עם דפרדייה.
"המפקח בלאמי", דרמת מתח צרפתית. תסריט: קלוד שברול, אודיל ברסקי; בימוי: קלוד שברול; צילום: אדוארדו סרה; מוזיקה: מתיו שברול. משתתפים: ז'ראר דפרדייה, ז'אק גמבין, קלוביס קורנילאק, מרי בונל, ואינה גיוסנטה ואחרים. 110 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: דקה דומייה

ביקורת תיאטרון: מכולת

ביקורת תיאטרון: מוריס שימל

ביקורת ספר: היום שלפני האושר

ביקורת תיאטרון: איחש פישר

לקהילת תרבות:

לחצו