ביקורת קולנוע: שאטר איילנד

שאטר איילנד הוא שם של מקום: האי שאטר, מין מקבילה - בדיונית - עם טוויסט לאי אלקטרז שמצדה השני של ארצות הברית. אלקטרז, אי-סלע במפרץ סן פרנסיסקו, אכלס באמת במשך שנים כלא מבודד והסעיר משום כך את דמיונם של כותבים וקולנוענים ("הבריחה מאלקטרז" למשל). האי שאטר הבדיוני שבו מתרחשת עלילת "שאטר איילנד" הוא אי-סלע במפרץ בוסטון, המאכלס מוסד-כלא פסיכיאטרי לפושעים חולי נפש. ממש כמו אלקטרז בשעתו, גם כאן האי עצמו הוא ישות רבת עוצמה והשפעה, הרבה מעבר להיותו מקום או אתר. השנה היא 1954. טדי - אדוארד - דניאלס, מרשל פדרלי, ושותפו שזה אך צוות לו, צ'אק יול מסיאטל שבמערב, מגיעים לשאטר איילנד כדי לחקור את פרשת היעלמותה של אחת המאושפזות-כלואות במתקן שבאי (הנקרא "אשקליף"), אישה שרצחה את שלושת ילדיה. ההיעלמות מסתורית במיוחד כי לא זו בלבד שאין דבר על האי זולת המוסד הסגור ואין דרך להימלט מהאי שמצדו האחד הוא צוק תלול ומצדו השני אפשר להגיע אליו ולעזוב אותו רק במעבורת שעליה מפקחים סוהרי המתקן, אלא שהרוצחת האמורה נמלטה מתוך תא נעול במוסד סגור שמסלול היציאה היחיד ממנו מצריך מעבר על פני שורה של מפקחים. צמד המרשלים פוגש על האי לא רק חבורה של חולי נפש שהם גם פושעים מסוכנים, אלא גם צוות סוהרים קשוחים שמתפקדים כמועדון סגור, צוות של מטפלים ואחיות שהם קליקה לא פחות סגורה וצוות רופאים שמתנהלים כאחווה בדלנית ואליטיסטית משל עצמם. אם לא די בכל המוזרויות האנושיות הכלואות על האי המבודד, הרי שיום אחרי שמגיעים החוקרים למקום גם מזג האוויר משתגע, וסופת הוריקן שמשתוללת במקום הופכת גם אותם לאסירים בעל כורחם במקום. דניס ליהיין, הסופר החתום גם על "מיסטיק ריבר", כתב כאן מותחן פסיכולוגי אפל שאותו מיקם בכוונה תחילה לא רק על אי מבודד ובמוסד סגור, אלא גם באמריקה של ראשית שנות החמישים של המאה העשרים - עידן של פרנויות של ימי המקרתיזם והמלחמה הקרה ותיאוריות קונספירציה, ועידן של שינויים ותמורות בעולם הפסיכיאטריה. בכל אלה הוא עשה שימוש במסגרת ההומאז' (המוצהר) הספרותי שעשה בספר למתח האפל של אדגר אלן פו ושל מסתורין גותי.


ולמרות שהוא עצמו אחד משני התסריטאים (ביחד עם ליטה קלגרידיס) החתומים על תרגום הספר המצליח (רב מכר כשיצא בארצות הברית ב-2003) לתסריט, גם במקרה הזה, כמו בהרבה מקרים של תרגום ספרים מוצלחים לסרטים, משהו מרכזי וחשוב אבד בתרגום הקולנועי והתוצאה מאכזבת. גם נוכחותו של במאי רב מוניטין ועטור פרסים כמרטין סקורסזה לא הועילה הפעם. כל המסתורין האפל שבספר הופך בסרט למשהו קרוב יותר לסרט אימה מופרך, כולל השימוש הרב (מדי) במוזיקה מאיימת (ללמדנו שהנה מגיע משהו גדול ונורא), שבעיקר מזכירה צופרי ערפל צורמניים. אם הספר מצליח לטעת בקורא חשדות לקונספירציות כאלה ואחרות ומתעתע בו על הגבול שהולך ומיטשטש בין שפיות לטירוף ובין הזיה למציאות, הרי שהסרט מצליח בעיקר ליצור תסכול קצר רוח בצופה, שמהר מאוד מבין שהוא בעיקר לא מבין. ובניגוד לסרטים אחרים שבהם בכל פעם שתעלומה כזו באה על פתרונה החלקי או המלא יש בכך סוג של סיפוק, כאן מנעד התגובה הוא בין אדישות לגיחוך ספקני. סקורסזה מרעים במוזיקה מאיימת, מרחף עם הצלם שלו מכל עברי האי ומשמיים, מתזז את גיבוריו ואת הצופים במבוכי בניינים אפלים ומאיימים, משייט בין קרעי עבר והווה, בין טראומות שאירעו במקומות אחרים לזוועות שמתרחשות על האי, והכול במין בומבסטיות מעיקה ובלתי נגמרת - 138 דקות. ליאונרדו דיקפריו, השחקן החביב עליו, עושה שוב את דמות הצעיר הרך-אך-מסוגף, עם הבייבי פייס והאלימות המתפרצת והמבט המיוסר-כעוס. אוהדיו יאהבו אותו גם הפעם. מי שאינם שבויים אוטומטית בקסמו (כמוני) יתקשו לפתח סימפתיה מיוחדת כלפיו דווקא כאן. בן קינגסלי הוותיק (ועטור האוסקר) עושה כאן את דמות הפסיכיאטר הראשי, דמות חידתית במהותה אמנם, אך כזו שאינה חורגת בגילומו משלל סטריאוטיפים של דמויות הפסיכיאטר לדורותיהם. מארק רופאלו, המגלם את שותפו של דניאלס-דיקפריו, אמנם סימפתי כתמיד אבל גם אנמי למדי, שלא לדבר על העובדה כי לצד דיקפריו, כששניהם מסוגננים ולבושים בנוסח שנות החמישים של המאה הקודמת, הוא נראה כמבוגר האחראי המשתרך לצד ילד מגודל. מה שדי מגוחך, בעיקר כיוון שהוא מרבה לפנות אל דיקפריו-דניאלס כ"בוס".
שורה תחתונה:
מותחן אפל שהלך לאיבוד בסרט ארוך מדי ומייגע.
"שאטר איילנד", מותחן פסיכולוגי אמריקני. תסריט: ליטה קלגרידיס, דניס ליהיין עפ"י ספרו של דניס ליהיין; בימוי: מרטין סקורסזה; צילום: רוברט ריצ'רדסון; משתתפים: ליאונרדו דיקפריו, בן קינגסלי, מארק רופאלו, מישל וייליאמס, אמילי מורטימר, מקס פון סידוב ואחרים. 138 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: דור המדבר

ביקורת קולנוע: פריחת הדובדבן

ביקורת ספר: חבלים וצלבים

ביקורת קולנוע: תלוי באוויר

ביקורת תיאטרון: השחף