ביקורת תיאטרון: אבא גוריו

שחר פנקס ושיר גולדברג הן צמד יוצרות תיאטרון צעירות, שהצליחו בשנים האחרונות להטביע את רישומן בשורה של מחזות שהעלו. האחת (פנקס) חתומה על הכתיבה, האחרת (גולדברג) על הבימוי, ושתיהן ביחד יצרו שפה וסגנון תיאטרוני ייחודיים משלהן.

עבודותיהן הן לרוב עיבודים של יצירות ספרותיות לבמה, מה שהולם את הכלים הבימתיים שלהן והסגנון ששכללו לעצמן, הכולל, בין היתר, שימוש בתפאורה פחות ריאליסטית ובייצוגים של דברים ומעמדים (שחקנים המדמים תנועת מכונית וכן הלאה); שימוש במספר באופן כלשהו, ובשפה שמהדהדת את היצירה המקורית. אמצעים כאלה ואחרים המדגישים את התחושה של "עושים הצגה", בנבדל מתיאטרון המבקש לשקף מציאות כלשהי.

יצירת מופת מרודדת

הכל נשאר בתוך הסד הסגנוני. צילום: ז'ראר אלון

ב"אדם לא מת סתם", שיצרו לפי סיפורים של דבורה בארון, זה עבד להן נהדר. הפעם, ב"אבא גוריו", זה הרבה פחות מוצלח. בלזאק כתב יצירה שנחשבת ליצירת מופת (פעם לימדו אותה בבתי ספר), המתרחשת בפריז של המאה ה-19. במאקרו, היא עוסקת בפער העצום בין עשירים ועניים, בשחיתות, בניכור, המרדף אחרי כסף ואינטרסנטיות, מול ערכים של משפחה, מוסר וחמלה. במיקרו הוא עוסק באבא גוריו, לשעבר עשיר מופלג, שחילק את כל הונו לשתי בנותיו הנשואות, שמנצלות אותו עד תום ומפנות לו עורף, והוא מת בודד ועזוב, בחוסר כל.

"אבא גוריו" בגרסה של פנקס וגולדברג נהפך לעוד סיפור מרודד ופשטני על הורה שאהבתו לילדיו מעוורת אותו, ועל ילדים – בנות במקרה הזה, שעושקות את אביהן בלי למצמץ. על הבמה זה מהדהד קצת את "מירל'ה אפרת" מבחינת הסיפור, אבל רחוק מאוד משם מבחינת עוצמות הדרמה הרגשית, בין היתר בגלל שהכול נשאר כאן בתוך הסד הסגנוני של סיפור שעושים ממנו הצגה.

כל האמצעים הבימתיים החביבים על היוצרות נמצאים כאן: במה כמעט ריקה עם פריטי תפאורה מעטים שנעים ומשונעים בידי השחקנים על תקן ייצוגים-של, שנועדו לעודד את הקהל להשלים את התמונה; בובת בעל חיים שמופעלת בידי אחד השחקנים; דמות מספר, וכן הלאה. אבל איכשהו הפעם הכול נראה כמו משהו שכבר ראינו וחווינו, שקסמו הועם.

עוד מסכן מזדקן

עבודת משחק אפרורית למדי. צילום: ז'ראר אלון

יעקב כהן הוא גוריו המסכן, וגם במקרה שלו נדמה שזו עוד גרסה של המסכן המזדקן שכבר ראינו אותו עושה, אפילו לא מזמן בהבימה ("הקמצן"). יש לכהן את החן שלו, הוא יודע לשלוט בבמה והקהל אוהב אותו בכל מצב – ודאי כשהוא מצחיק לרגע בלי קשר, כשהתגבר על תקלת ידית דלת סוררת ונופלת בהצגה שראיתי – אבל כל זה לא מעלה, לא מוריד ולא ממש קשור לדמות של גוריו, ולדילמות של הסיפור. למאיה מעוז יש כמה רגעים נאים בתפקידה כאצילה הצינית נוטפת חוכמת החיים (רוב השחקנים, כמוה, מגלמים יותר מדמות אחת). עידו ברטל כראסטיניאק, מתאמץ מאוד, חלק מהזמן יותר מדי, ושחר רז בתפקיד המספר צועק הרבה יותר מדי. שאר השחקנים עושים עבודה אפרורית למדי.

אבל נדמה שהבעיה העיקרית בהצגה נובעת מהעיבוד שלה. אמנם השפה, שהיוצרות הקפידו שתהדהד ספרותיות, נעימה, אבל היא כשלעצמה אינה מחפה על דלות החומר במחזה. היצירה הגדולה כווצה ורודדה לממדים שאינם מזמינים הסתכלות רחבה יותר על הסיפור, אינה דורשת או מבקשת משהו מעבר להתבוננות במשפחה ספציפית אחת. משפחה שבמסגרת שנתנה לה כאן, נראית יותר כמו גרוטסקה על משפחה מזמן אחר ומקום אחר מאשר כמשל, גם עכשווי, על חברה ומשפחה. ומשהו בבימוי, שכולל מחוות כמו למשל, תנועות אכילה מוגזמות ליד קרטון בצורת שולחן עמוס מטעמים, חוזר ומדגיש כל הזמן שכל זה לא אמיתי, זו רק הצגה. אבל זהו, שלא.

שורה תחתונה: הספר עדיף.

"אבא גוריו", תיאטרון הבימה. מאת שחר פנקס, על-פי אונורה דה בלזאק; בימוי: שיר גולדברג; תפאורה: סשאה ליסיאנסקי; תלבושות: מאור צבר; מזויקה: שלמה גרוניך; תנועה: שרון גל; עיצוה בובה: אמירה פנקס. משתתפים: יעקב כהן, עידו ברטל, מאיה מעוז, שמיל בן ארי, דוית גביש, שחר רז, לאה גלפנשטיין, נעמה ארמון, רוברט הניג, דניאל סבג, אושרת איגדשט, אלינור פלקסמן. משך ההצגה: שעה ו-45 דקות, ללא הפסקה.

עוד במדור הפנאי של מוטק'ה

חובבי תיאטרון? הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה

גם אתם מעדיפים ספרים? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה