ביקורת תיאטרון: אורזי מזוודות

"אורזי מזוודות". צילומים: גדי דגון

"אורזי מזוודות" היא הצגה עם 20 משתתפים, במה ריקה, שש משפחות, שמונה לוויות, הרבה הומור, מעט אושר והמון טקסטים מבריקים של המחבר, חנוך לוין. ככל שאני רואה יותר הפקות של לוין, כך אני הולכת ומשתכנעת שבעצם, את הטקסטים של לוין כדאי בעיקר (ואולי לפעמים ממש עדיף) לקרוא, גם כשמדובר במחזות (ואגב, בצרוף מקרים שכזה יצאו עכשיו בהוצאת הספרייה החדשה כל כתבי חנוך לוין, 17 כרכים, במחיר מבצע). בטקסטים שלו, ואת זה אמרו כבר מומחים גדולים ורבים, יש שילוב נדיר וקסום של מקוריות רעיונית וסגנונית. לוין היטיב לנסח בשפה ייחודית ומרהיבה את אמירותיו ואת אבחנותיו החדות והשנונות על החיים, החברה והאדם.

"אורזי מזוודות", המתחולל בשכונה ישראלית אחת, הוא פסיפס תמונות אנושיות המציצות ופולשות זו אל זו כמו מרפסות בשכונה צפופה, ויש בו גם אסופת טקסטים חכמים, מושחזים, פיוטיים, דוקרניים, מכמירי לב, מדויקים להפליא, משעשעים ובכל מקרה כובשים. כדרכו, לוין מתמקד באנשים הקטנים, לפעמים עד כדי עלובי החיים. הורים שכל משאת נפשם היא להשיא את ילדיהם, רווקות המחפשות נואשות חתן, חתן המבקש עד כלות כלה, צעירים המחפשים עתיד טוב יותר במקום אחר, זקנים המחפשים אושר - מדומה או אמיתי - שהיה ואיננו עוד. לוין מתבונן בדיירי השכונה שלו במבט הייחודי שלו, מבט מפוכח ובו בזמן אירוני, הומוריסטי ובדרכו שלו גם חומל. בשכונה שלו אנשים חיים בצל המוות וחולמים את החיים המאושרים. הם ניגפים ומובסים ומחפשים עתיד פחות אפור ויותר ורוד. 

ההפקה החדשה בבימויו של אודי בן משה, מועלית בתיאטרון הקאמרי (שבו גם הועלתה הגרסה המקורית, ב-1983), למספר הופעות מוגבל (45 לפי הפרסומים), ויש להניח כי סיבה אחת לכך היא הקאסט הגדול ועתיר השמות המוכרים עד מפתיעים. תמונת הפתיחה, שבה ניצבים על הבמה הריקה כל משתתפי המחזה, אכן מרשימה בעוצמתה. בין השחקנים שמשתלבים היטב בהוויה הלוינית ומעצבים דמויות לויניות מובהקות ראויים לציון רבקה מיכאלי, אוהד שחר, גילת אנקורי, רוזינה קמבוס, דרור קרן ושירי גדני. חנה מרון כבובה, אמו הקשישה של מוניה - תפקיד הדורש חצייה כמעט אינסופית של הבמה ומילה אחת של טקסט - עוררה בקהל אהדה רבה, אבל מותר להניח כי חלק לא מבוטל ממנה נבע מעצם נוכחותה המחודשת על במת התיאטרון.


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


ולמרות שמדובר בקלאסיקה ישראלית, בטקסטים מצוינים, במקבץ מרשים של שחקנים ובהפקה מוקפדת, משהו נותר מנוכר, והתחושה היא יותר של צפייה באוסף תמונות ולא במחזה במקשה אחת, עם עלילה אחת. אולי זה קשור בהשתנות העולם התרבותי-תקשורתי ב-28 השנים שחלפו מאז הועלה המחזה לראשונה (ע"ע התקצרות טווח הקשב, השפעות הטלוויזיה ותרבות הקליפים, למשל), ואולי משהו מזה קשור בעובדה שהעולם והיצירה הלוינית כבר אינם בבחינת חידוש מפתיע, שכן שלל ההפקות של מחזותיו, גם (ואולי אפילו יותר) אחרי מותו, חשפו וחושפים את הקהל לעבודותיו, לדמויותיו, לתפיסת עולמו ולסגנונו. הגיבורים הקטנים-קטנונייים של לוין כבר מוכרים לחובבי תיאטרון ולוין, ועל כן הפקה מחודשת של מחזה שלו מציבה אתגר גדול יותר מליהוק יצירתי.

דוגמה לפספוס לטעמי הוא חלקה של בלה, בגילומה של אודליה מורה-מטלון, בדיאלוג עם אמה ביאנקה. מדובר בטקסט שנהפך לפני שנים, שנים אחרי עליית המחזה לראשונה, לשיר "שלום, אני נוסעת ללונדון" (בלחן ובביצוע של חוה אלברשטיין). כשהגיע החלק הזה במחזה - שהוא טקסט טעון ורב משמעות - הקהל הגיב בפרץ צחוק שליווה את השחקנית לאורך הטקסט המוכר. במקום שמורה-מטלון תשתלט על הטקסט ותשיב אותו להקשרו המקורי ולבלה הנרגנת-מובסת, שמרימה ידיים והולכת מכאן, השיר השתלט על הרגע התיאטרוני, כאילו שמישהו התחכם והכניס לכאן אלמנט ממקום אחר, במקום להפך. מה שמחזיר אותי לדברים שבהם פתחתי - שאולי מוטב, לטובת הקהל, היוצר והיצירה, לקרוא את הטקסטים הללו (או לשמוע אותם נקראים מפי שחקנים), במקום קצת לאבד אותם בהצגה. 

שורה תחתונה: הפקה מצוחצחת, קצת יותר מדי, לקלאסיקה לוינית. 

"אורזי מזוודות", התיאטרון הקאמרי. מאת: חנוך לוין. בימוי: אודי בן משה; תפאורה: רות דר; תאורה: אבי יונה בואנו (במבי); מוזיקה: קרן פלס. משתתפים: רבקה מיכאלי, דרור קרן, גילת אנקורי, אוהד שחר, חנה מרון, אבי טרמין, רוזינה קמבוס, עזרא דגן, תמר קינן, אודליה מורה-מטלון, אבי גרייניק, אסתי קוסוביצקי, אודי רוטשילד, שלומי אברהם, יואב לוי, מוטי כץ, אנדריאה שוורץ, אילנה באואר, רובי מוסקוביץ'. משך ההצגה: שעה וחצי, ללא הפסקה



לקהילות פנאי:

לחצו