ביקורת תיאטרון: אותו הים

ספרו של עמוס עוז "אותו הים" שיצא ב-1999, הוא רומן שונה ואחר המכיל בתוכו סיפור מוכר ומסופר. זהו רומן שרובו כתוב בשורות קצרות, לפעמים בחרוזים, רומן שבנוי כמו בתים בשיר או שיר בבתים, קטעי-קטעים שרודפים זה אחר זה, נשזרים ומתפרקים ובלבם, בין הדמויות הבדיוניות והעלילות הדמיוניות, נמצא גם סיפורו האישי של עוז. "אותו הים" הוא סיפור שיש בו מספר בדוי, אם שמתה ואב אלמן אבוד, בן שממרחיק עד טיבט ולא ממש נפרד מאמו, חברתו הממתינה בארץ וספק דואגת לאביו ספק נשענת עליו, מפיק שמנסה לרמות אותה, זונה פורטוגלית ואחרים. בראיון לתוכנייה אמר עוז: "כולם נמצאים בספר הזה כל הזמן בחדר אחד, אם לא במיטה אחת. לא כתבתי רומן, כתבתי אורגיה". חנן שניר, שכבר עיבד וביים שני רומנים אחרים של עוז, יצר בהמשך לספר יוצא הדופן של עוז הצגה שונה ואחרת, המביאה את סיפורו של הסופר שזור בתוך סיפורן של הדמויות הבדיוניות. זהו מין תיאטרון-סיפור שעליו מנצח המספר בגילומו של יגאל שדה, המניע את הסיפור ומכדרר את העלילה בין מקומות ודמויות. הצופה אינו יכול לשכוח ולו לרגע שמדובר בסיפור שמסופר תוך משחק תפקידים: הדמות המרכזית והמניעה היא המספר, השחקנים יושבים בשולי הבמה במשך מרבית ההצגה, מחליפים שם אביזרים ופריטי לבוש, הבמה מכילה את כל האביזרים ואת מיקומי העלילה, מבולגריה דרך בת ים ועד טיבט, ובאחורי הבמה מוקרנת על מסך אנימציה מתחלפת המכילה איורים וכותרות, מעין חלוקה לפרקים של הסיפור המוצג.


אהרון אלמוג הוא אלבר דנון, יועץ מס במקצועו, בנפשו ובאישיותו הנכאה. הוא נעבעך מושלם, איש שלא ידע לחזר אחרי אשתו ואינו יודע לחיות בלעדיה. יואב דונט הוא ריקו, בנו המרחיק עד טיבט כי אינו מסוגל להתמודד עם מחלתה הסופנית של אמו ואולי, כמו שאומר אביו, אינו מסוגל לשאת את המחשבה שאולי אמו העדיפה את המחלה על פניו. טלי רובין היא דיתה חברתו, שאביו קצת מתאהב בה ואולי בעצם בתקווה הגלומה בה. דוד קיגלר הוא המפיק הדוחה, שגם הוא מתאווה לדיתה, ובכל מקרה מנסה לרמות אותה. סנדרה שדה מגלמת את האם המתה וגם את הזונה בנפאל שריקו נקשר אליה וגם את בטין האלמנה, רואת חשבון ועמיתה של אלבר, המנסה להתקרב אליו. שדה (סנדרה) ושדה (יגאל, המספר), שולטים כל אחד בדרכו בדמותו-דמויותיה ומספקים מפגן משחק מרהיב ומרשים. השילוב בהצגה של קטעים מתוך "סיפור על אהבה וחושך" של עוז, כסוג של ציטוטים ישירים, גרם לי סוג של אי נוחות, או אולי מוטב לומר אי נחת. הספר הזה הוא בעיני יצירת מופת שראוי לה לזכות בכבוד בפני עצמה, ולא להפוך להערת אגב, מעין טוש זוהר-מדגיש בסיפור אחר, גם אם שני הסיפורים אוצרים בתוכם במידה כזו או אחרת את הסיפור האישי של המחבר. הבמה, שבמרכזה מיטה, מעוצבת בפונקציונאליות ובחן, ומעניקה זירה הולמת לסיפור המשפחתי הדחוס, שאינו שוכח לרגע שהוא סיפור. המוזיקה גם היא מעטרת היטב את הסיפור, והאנימציה המוקרנת על המסך האחורי היא פנינת קסם קטנה ושובת לב. זו הצגה פיוטית, יפה, מהוקצעת ואסתטית, אבל מאוד שונה מהצגת תיאטרון רגילה. מי שמחפש קתרזיס, פורקן, חוויה רגשית ישירה - לא ימצא את אלה כאן. מי שמבקש להתנסות בחוויית תיאטרון אחרת - בהחלט יבוא על סיפוקו.
שורה תחתונה:
ספר יוצא דופן שזכה להפוך להצגה אחרת, יפה בשונותה.
"אותו הים" על פי עמוס עוז, תיאטרון הבימה. מחזה ובימוי: חנן שניר. תפאורה: ענת שטרנשוס; תלבושות: עפרה קונפינו; איור: אבי עופר; תאורה: אבי יונה בואנו (במבי); מוזיקה: יובל מסנר. משתתפים: יגאל שדה, אהרון אלמוג, סנדרה שדה, יואב דונט, טלי רובין, דוד קיגלר, מתן מאק. משך ההצגה: שעה וחצי ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הקורבן

ביקורת קולנוע: על הזוג מורגן שמעתם?

ביקורת ספר: אתה הילד שלי

ביקורת קולנוע: שאטר איילנד

ביקורת ספר: דור המדבר