ביקורת תיאטרון: איבנוב

"איבנוב", כפי שמספרים בתוכנייה צמד המעבדים והמתרגמים של המחזה (לפי שתי גרסאות מקור), ארתור קוגן שגם ביים ואיתי טיראן שגם מככב, הוא ממחזותיו הראשונים של צ'כוב, מגדולי המחזאים בעולם, אשר הגדיר אותו כקומדיה. אבל זו איננה קומדיה של צחוקים-בכל-מחיר, זו יותר קומדיה דרמטית או דרמה קומית, שלא אחת נוגעת בעצב ובכאב, בגיחוך, באבסורד ובעליבות האנושית. זו קומדיה כמו הקומדיות של חנוך לוין - שקוגן מספר כי ידוע לו שלוין "הושפע מאוד מצ'כוב" (ואולי משום כך, במודע או שלא, אחדות מהדמויות נוקטות לפעמים בסגנון הדיבור המתומצת-מקוטע שאופייני ללוין) - כלומר היא אנושית מאוד, ומתוך העיסוק המדויק והשנון בסיטואציות האנושיות נובע כל מה שמצחיק כל כך וגם מאיר, צובט, נוגע, מעורר מחשבה והזדהות.

קוגן וטיראן מכירים מקצועית עוד מימיו של טיראן כסטודנט וקוגן כמורה בבית צבי. שם (בהשראתו ובעידודו של גרי בילו המנוח) החל בעצם פרויקט ה"ריצ'רדים", שהגיע למימוש מלא ומעולה בקאמרי לפני כשנתיים וחצי. עכשיו הם חברו שוב ל"איבנוב", מהמחזות הפחות ידועים של צ'כוב, והפכו אותו לנגיש, מרתק, קרוב-רחוק ועל זמני. הוא אמנם עוסק בבעל אחוזה רוסי שחובות הענק שלו נספרים ברובלים, אבל הוא עוסק גם בדיכאון ובשעמום, בנישואים כושלים ובשנאת האחר, כולם - ועוד רבים אחרים - נושאים לגמרי מכאן ועכשיו. בעיבוד-תרגום שלהם זה קולח, משעשע ושנון, ולרגע לא מתחכם מדי או מתאמץ להתחנף.

איבנוב הוא כאמור בעל אחוזה צעיר ומיוסר, דיכאוני רוב הזמן. הוא שקוע בחובות כבדים שאין לו מושג איך יפרע אותם. הוא גם נשוי חמש שנים לשרה, יהודייה בת עשירים שהמירה את דתה כדי להינשא לו והוריה נידו אותה בשל כך. איבנוב אולי אהב אותה בתחילה, ואולי חשק בכספי משפחתה, אבל כך או כך עכשיו אין לו כסף ואין בו אהבה לשרה, שחולה במחלה סופנית. רוב הזמן הוא נמלט לאחוזת חבריו - להם הוא גם חייב כסף רב - שם מתאהבת בו, וגם הוא בה, בתם הצעירה והיפה סשה. ערב אחד שרה עוקבת אחריו לשם, תופסת אותו על חם עם סשה ומתמוטטת. אבל גם אחרי מותה, ולמרות שסשה מאוד רוצה, הנישואים שלה איתו לא מתממשים, כי הוא אינו מצליח להביא את עצמו להתמסר ולחיות את החיים שמתאפשרים לו.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

יש פה המון, מעבר לכל מה שמצחיק ומגוחך על פניו (וגם זה הרבה מאוד). יש כאן התשוקה והמרדף הבלתי נגמרים אחרי הגשמה עצמית ואחרי אהבה, שהן לעתים כה קרובות חמקמקות להפליא; זרקור צורב מופנה כאן כלפי החומרנות והחמדנות והמרדף האינסופי אחרי הכסף. הכסף אינו מביא את האושר, תראו אותי - אומר לקול צחוקו של הקהל לבדייב, חברו העשיר והאלכוהוליסט של איבנוב, החי תחת נעלה המסרסת של אשתו הקמצנית-שתלטנית. והצחוק של הקהל מסגיר את האמת העצובה: החברה סוגדת לכסף, תסתכלו לאן שתרצו; יש במחזה גם שנאת הזר והשונה והאחר (כולל אנטישמיות) - שרה, אשתו של איבנוב שהתנצרה למענו בשם האהבה, נותרת גם אחרי מותה "היהודונת" ואיבנוב, שהדיכאון מאכל אותו, נותר עד הסוף לא מובן בהיבט הזה לכל חבריו וידידיו.

קוגן ביים בדייקנות ובקצב את להקת השחקנים שרובם כבר משחקים ביחד לא מעט הצגות, וניכר בהם שהם כבר אנסמבל מגובש והרמוני. כולם מצוינים ומשכנעים - דודו ניב כלבדייב שמשתדל להעביר את ימיו בעננת אלכוהול מטשטשת, יואב לוי כמישה התחמן הבלתי נלאה, עירית קפלן כזוזושקה קפוצת היד וכל השאר, גדי יגיל כרוזן התפרן, גיל ויינברג כדודקין החנפן, וזו באמת רק רשימה חלקית. בולטת במיוחד הלנה ירלובה כשרה האוהבת הננטשת-גוססת, בהופעה מרשימה ועוצמתית, ששיאה בביצוע מצמרר לשיר שבסיום. ומעל כולם, בליגה משל עצמו, איתי טיראן כאיבנוב. הביצוע שלו הוא הרבה מעבר למשחק טוב. הוא מבריק ומהפנט וסוחף ומוכיח שוב, בעוד תפקיד שונה מאוד מכל האחרים שביצע להפליא, שטיראן הוא באמת וירטואוז.

שורה תחתונה: אוי, כמה שהחיים קשים ומצחיקים - מחזה מצוין בביצוע מעולה.

"איבנוב", התיאטרון הקאמרי. מאת: אנטון צ'כוב. עיבוד ותרגום: ארתור קוגן, איתי טיראן; בימוי: ארתור קוגן; תפאורה: מיכאל קרמנקו; תלבושות: מוני מדניק; תאורה: אורי מורג. משתתפים: איתי טיראן, יואב לוי, גדי יגיל, הלנה ירלובה, דודו ניב, אורי רביץ, עירית קפלן, גיל ויינברג, אסנת בן יהודה, דנה מיינרט, תחיה דנון, שמחה ברבירו, טל וייס, חמיס אלשייח, ברק פרידמן, לירון ברזילי. משך ההצגה: כשעתיים ו-30 דקות, כולל הפסקה

עוד על תיאטרון:

טרטיף

פאניקה

וניה, סוניה, מאשה ושפיץ

חיזור גורלי

רוצים להתעדכן באירועי תרבות, לקרוא המלצות על מופעים או להמליץ על מופע טוב שראיתם? לקהילת פנאי ותרבות: לחצו