ביקורת תיאטרון: איולף הקטן

המחזה "איולף הקטן" של איבסן, מגדולי המחזאים המודרנים של אירופה, הוא מהמאוחרים שכתב (בגיל 66) ונחשב ליצירת מופת. ובכל זאת, הוא מהמחזות הפחות מועלים שלו. צודק אולי גד קינר שתרגם את המחזה מנורווגית, וכתב בתוכניית ההצגה שאולי הסיבה לכך נעוצה בהיות המחזה יצירה "עמוקה, אמינה עד כאב מן ההיבט הפסיכולוגי... מודרנית ונוגעת בקצות העצבים החשופים של מחשבותינו הכמוסות ביותר עד כאב". לאחר צפייה בהפקה הנוכחית של הבימה, אני רוצה להציע סיבה נוספת: הקושי בהעמסת חומר נפץ אנושי כזה על שחקנים מעטים, שהכלי היחיד שלהם להליכה על סף הפיצוץ המתמשך הזה הוא מילים. זה קשה מאוד, ובמקרה הנוכחי, לעתים קרובות קשה מדי לעושים במלאכה.
מערכת משפחתית קורסת
גבר, אישה, זוג נשוי כבר שנים. המערכת מסתבכת: הוא - סופר שבוי בקסמי כישרונו ויצירתו, שהקל על עצמו כשנישא לאישה עשירה. היא - לכאורה הדמות היותר חזקה בתא המשפחתי הקטן ובעצם אישה תאבת תשומת לב ואהבה, אובססיבית ביחסה לבן זוגה. ויש גם ילד, אבוד בין הורים שעסוקים בעצמם וזה בזה, מוזנח רגשית, נכה כתוצאה מתאונה ביתית. המערכת מסתבכת עוד: ישנה גם אחותו של הבעל, שיחסי הקרבה ביניהם חורגים חריגה מסוכנת מאהבת אחים אל אהבה אסורה על גבול גילוי עריות. המערכת מסתבכת עוד יותר: הבעל הדיכאוני נמלט מאשתו אל ההרים ושב הביתה לאחר שהיתה לו הארה לגבי חשיבות ילדו ונחיתות יצירתו. האישה איננה מסוגלת להשלים עם סדר העדיפות החדש שלו. הילד רוצה לרצות את שני הוריו. המערכת מאיימת לקרוס: הילד טובע ומת. הבעל והאישה מתקשים להתמודד עם השכול, האובדן, האשמה, ההאשמה ההדדית וזה עם זה.


גם יותר ממאה שנים אחרי שאיבסן כתב דמות של אם שמעזה להביע רתיעה מבנה וחוסר אהבה כלפיו, ודמות של גבר שמעז לאהוב את אחותו יותר מאשר את אשתו, מדובר בנושאים קשים לעיכול, שגם ברמת הדיון הפומבי הם עדיין קרובים יותר לתחום הטאבו מאשר לשיח הרווח.
היסטריה מוחצנת ומוגזמת
קשה במיוחד להתגבר על הקושי הזה כששלושת הצירים הנושאים בעול, השחקנים המגלמים את הבעל, האישה והאחות, חורקים שוב ושוב. יבגניה דודינה, שחקנית דרמטית גדולה שהתפקיד כאילו תפור למידותיה, נסחפת יותר מדי פעמים לסוג של היסטריה מוחצנת מוגזמת, ובכלל זה בצעקות שפוגמות בדיקציה שלה. דווקא בקטעים שבהם היא מנמיכה קול וטונים היא הרבה יותר מרשימה ומשכנעת בכאבה. יגאל שדה משכנע יותר כגבר המתייסר, הקרוע בנפשו, אולי משום שדמותו מלכתחילה פגומה בעיני עצמה, ואולי גם משום שהוא פחות מקצין ומחצין את הדרמה הפנימית של דמותו. אבל גם הוא פחות מרשים בכל פעם שהוא נקלע לעימות בימתי צעקני, וכאלה יש יותר מדי, לטעמי, לאורך ההצגה. אכזבה אותי במיוחד ורד פלדמן בתפקיד האחות. רוב הזמן יש תחושה שהיא אומרת טקסטים ולא מדברת, שפת הגוף שלה אינה נינוחה וקשה לראות בדמות שהיא מעצבת את הדבר שאמור להיות בה, שגורם לאחיה להיות כה כרוך אחריה.
שורה תחתונה:
היות שמדובר באיבסן, ציפינו ליותר.
"איולף הקטן" מאת הנריק איבסן; מנורווגית: גד קינר, עיבוד ובימוי: חנן שניר, תפאורה: ענת שטרנשוס, וידאו ארט: אורי גרשט, מוזיקה: יוסי בן נון, תאורה: פיליס רוס, תלבושות: ילנה קלריך; משתתפים: יגאל שדה, יבגניה דודינה, ורד פלדמן, דוד קיגלר, נעמי פולני, עמית מוריס

עוד על תרבות:

ביקורת תיאטרון: שונאים, סיפור אהבה

אירועי תרבות מומלצים

ביקורת טלוויזיה: הלו מומבאי

ביקורת תיאטרון: הבנאליות של האהבה