ביקורת תיאטרון: אסיר בלב העיר

"אסיר בלב העיר". צילומים: יוסי צבקר

"אסיר בלב העיר" הוא סיפורם של מל ועדנה, זוג ניו יורקי נוירוטי שגר בקומה ה-14 של בניין מגורים במנהטן. בראשית המחזה הוא רואה חשבון במשרד פרסום, היא עקרת בית עם עבר קרייריסטי, ילדיהם הבוגרים כבר מחוץ לבית, ושניהם לכודים במרוץ המטורף של החיים.

אלא שמרגע תחילתו של המחזה העניינים משתבשים: השכנים והשכנות (הדיילות של לופטהנזה) מציקים ומרעישים, החום מזעזע והמזגן מקפיא, האסלה מקולקלת; במשרד של מל מונפת חרב קיצוצים וצמצומים; פורצים מרוקנים את דירתם והופכים אותה; מל מפוטר, מושפל בלשכת התעסוקה, מתקשה למצוא עבודה; עדנה חוזרת לעבוד וצוללת לקריירה מחודשת; מל שוקע בדיכאון, יורד קצת מהפסים ונזקק לטיפול; שלוש אחיותיו ואחיו צצים משום מקום ובמפגן משפחתיות ביזארי מבקשים לסייע לו, אבל חלוקים בינם לבין עצמם על הדרך (והכסף); החברה שבה עובדת עדנה פושטת את הרגל והיא שבה הביתה, למל המתאושש, לטירוף העירוני שלא נפסק לרגע ולשכנים המעצבנים.

"אסיר בלב העיר" שנכתב בראשית שנות ה-70 של המאה שעברה, נחשב לקלאסיקה ניל סיימונית. סיימון, מחזאי אמריקני מצליח מאוד שכמעט כל מה שהנפיק נהפך להצלחה מסחררת ("הזוג המוזר", "יחפים בפארק", "פרק ב'"), נחשב אז למלך הקומדיות השנונות-מרירות. אבל גם במקרה שלו, כמו עם מלכי קומדיה אחרים הנחשבים קלאסיקה לסוגם, הזמן לא תמיד היטיב, או אפילו עצר מלכת, לגבי חלק מיצירותיו. במקרים כאלה נדמה שהדרך הטובה ביותר לשמר את הכבוד הראוי ליצירה ואת חינה המקורי הוא לצפות בגרסה מוקדמת ככל האפשר שלה - אם יש כזו (למשל, גרסת הסרט ל"יחפים בפארק" עם ג'יין פונדה ורוברט רדפורד הצעירים משנת 1967, לעומת גרסאות במה מהשנים האחרונות). "אסיר בלב העיר", שבגרסתו הקולנועית כיכב (1975) ג'ק למון נוירוטי להחריד, הוא דוגמה ליצירה סיימונית שאיך לומר, דהתה עם השנים.


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

כן, יש כאן נושאים שרלוונטיים היום לא פחות מבעבר, גם אם בשינויים קוסמטיים: מאבק ההישרדות של מעמד הביניים, המרוץ המטורף של החיים, התמודדות עם ההשפלה שבאבטלה ועם חיפוש עבודה בגיל מבוגר, וכן הלאה. אבל העניין איננו ברלוונטיות של נושאי היסוד, אלא בעטיפה הקומית הסיימונית, שהיא לא רק עטיפה אלא חלק מהותי ביצירה. מה שפעם קרע מצחוק, נראה ונשמע היום הרבה פחות רענן, מפתיע, שערורייתי, חריג, מתוחכם או מקסים. בהקבלה לעולם הקומדיה הטלוויזיונית, זה קצת כמו זן הקומדיה נוסח "בנות הזהב", בנוף הקומי בן זמננו של "משפחה מודרנית" או "רוק 30". זה לא שזה בכלל לא מצחיק, אבל.

וכאן נכנס למשוואה ומשפיע עליה אלמנט הקאסט. כשם שיוצרי הגרסה הישראלית - והמאוחרת - של "בנות הזהב" הטילו, ובצדק, את מלוא כובד המשקל על כוכבות הסדרה (שילוב מנצח של מיטב הקומיקאיות), כך גם ב"אסיר בלב העיר" הכוכב הראשי, שמואל וילוז'ני, הוא זה שבזכות כישוריו הקומיים והקשב שלו לקהל (יכולת של סטנדאפיסט מצוין) מצליח לנווט את הקומדיה הזו מחוץ לאזורי מבוכה ולמקם אותה באזורי נוחות במגרש השעשוע. וילוז'ני לא חושש לצאת לרגע (ועוד רגע) מהדמות כדי לאותת לקהל שפה לא עושים סתם צחוק מאיזה מל פיקטיבי, זה וילוז'ני שבא להצחיק אותו (ועובד קשה לשם כך). כשהקהל לא מתחמם מספיק מהר, הוא נוקט בשיטות וילוז'ניות כדי להעיר אותו מרפיון האיזה-מזל-שהגענו-בזמן.

וילוז'ני הוא בחירה קלאסית לדמות המפתח של מל, הגבר העירוני הנוירוטי באמצע החיים, הנרגן התמידי שהכול מרגיז אותו, גם כשהכול בעצם די בסדר. מל של וילוז'ני משמיע גם טקסטים שנונים עד חריפים, אבל הוא בעיקר משעשע ומצחיק. ההפתעה מבחינתי הייתה מאיה מעוז-קפטן, שמגלמת את עדנה אשתו. הפתעה במובן הקומי, כי כבר ראיתי את מעוז-קפטן באי אלה דרמות שבהן הייתה מרשימה. כאן היא פורחת בחלקים שבהם היא נדרשת לקומדיה מוחצנת, משתוללת, פיזית. מעוז-קפטן הולכת עם זה עד הסוף, מצליחה לתת קונטרה נאה לוילוז'ני.

שורה תחתונה: גם קומדיה קצת דהויה היא שואו של וילוז'ני. 

"אסיר בלב העיר", תיאטרון הקאמרי עם תיאטרון באר שבע. מאת: ניל סיימון; נוסח עברי: אלי ביז'אווי; בימוי: אלון אופיר; תפאורה: טליה אוטולנגי; תלבושות: אורן דר; תאורה: זיו וולושין; עריכה מוזיקלית: אמיר קריאף. משתתפים: שמואל וילוז'ני, מאיה מעוז-קפטן / שרית וינו-אלעד, נסים זוהר, טרייסי אברמוביץ', דינה דורון, דליה פרידלנד. משך ההצגה: כשעה וחצי, ללא הפסקה



לקהילות פנאי:
לחצו