ביקורת תיאטרון: בחורים טובים

לפני 20 שנה הסדר היה הפוך: נישא על שובל הצלחת המחזה "בחורים טובים", שהוא עצמו עיבד בהמשך לסרט רב הצלחה ומועמדויות לאוסקר, עשה המחזאי ארון סורקין את דרכו (כעבור שנים) ל"בית הלבן" הטלוויזיוני. היום קל יותר לזהות את סורקין, היוצר המבריק שכתב את הדיאלוגים אולי הכי שנונים וזריזים ביקום הטלוויזיוני, כאיש שהכניס חצי עולם ל"בית הלבן". אבל כך או כך, המסע לאחור, בחזרה אל "בחורים טובים", מוכיח כי סורקין היה כבר אז אשף ביצירת מתח מילולי וכי למרות שכתב מחזה שעוגן באקטואליה של זמנו, הדילמות נותרו אקטואליות כשהיו, וכך גם סגנון המחזה. "בחורים טובים" עוסק בדילמות של אתיקה צבאית - הזכות או החובה לסרב לפקודה בלתי חוקית ומהי פקודה בלתי חוקית; ערכים של ציות, משמעת צבאית, נאמנות ומוסר; יחסי חיילים ומפקדים; הזכות והחובה לחקור את הצבא ואת פעולותיו, שאלת הטרטורים הצבאיים וכיוצא באלה. הסיפור הוא סיפורם של שני חיילי מארינס המואשמים ברצח חברם ליחידה. הם מועמדים למשפט והדרמה מתחוללת בעצם באמצעות ההליך המשפטי, שבו מתייצבת להגן עליהם שלישיית פרקליטים צבאיים - לוטננט דניאל קאפי, פרקליט צעיר ומתחיל בשירות, אשר נודע בסגירת תיקים בעסקות טיעון ובעצלנות חביבה; עוזרו וידידו סמל סם ווינברג, ליברל ונשוי שבעיקר רוצה להגיע הביתה בזמן לראות את הילד, ולוטננט קומנדר ג'ואן גאלווי, פרקליטה חדורת להט ועזוז, אידיאליסטית בעלת עקרונות וששה אלי משפט. במקביל לעובדה כי התיק פשוט וסגור לכאורה, מתברר בהדרגה כי הוא יותר ויותר מסובך ומורכב - עוד ועוד סודות, טיוחים ומעשים שלא ייעשו נחשפים - וגם הפרקליטים הממונים עליו עוברים סוג של מהפך: הם נשאבים לחקירה ולפרשה ונהפכים ללוחמים בשם הלוחמים בשדה הקרב של חשיפת האמת ועשיית הצדק בדילמות שמועלות מתחום האתיקה הצבאית, מעבר לאקט הספציפי שנעשה וסופו שגרם למותו של אחד מלוחמי היחידה.


אצל סורקין, כמו אצל סורקין, הכול קצבי, נוקב, מושחז ומחודד. אין רגע דל והצופים נלקחים בעקבות האירועים למסע חשיפה ובירור. הדמויות עצמן מתעצבות מתוך העימותים ביניהן ומתוך הפרשה שהם חושפים ונדרשים לה יותר מאשר דרך אמצעים של יצירת אווירה. סורקין, גם במודל המוקדם הזה, ידע לבנות דיאלוגים זריזים, קולחים ומדויקים ולקדם עלילה ? שרובה, אגב, משוחזר מתוך דיבורים של הגיבורים ולא באקשן ישיר - בקצב מהיר שאינו מאפשר שום נפילת מתח. ובמובנים רבים, זו גם עלילת מתח. כמעט כל מי שראה את הסרט זוכר - גם אם לא בפרטים או במדויק - את נוכחותם המרשימה, כל אחת בסגנונה ובדרכה, של שני הגיבורים המתגוששים, לוטננט קאפי, שאותו גילם טום קרוז, וקולונל ג'ספ, שאותו גילם ג'ק ניקולסון. קרוז הנציח דמות של צעיר כובש, חריף בקלילות ושרמנטי. ניקולסון היה גנרל מעורר יראה-הערצה-פחד. לנעליו של ניקולסון נכנס בהפקה החדשה של בית ליסין ליאור אשכנזי, שמשתלט על התפקיד, הופך אותו לשלו ומצליח להציב במרכז העלילה דמות מרשימה ומאיימת. מורדי גרשון לא עושה את לוטננט קאפי כמו טום קרוז. קאפי שלו הוא פרקליט צעיר שונה לגמרי - הוא נחמד, סימפתי, חביב ואינטליגנטי, אבל נעדר את הכריזמה והשארם שפיזר קרוז בתפקיד. הדס קלדרון כלוטננט קומנדר ג'ואן גאלווי עושה את שלה כהלכה כחוליה האידיאליסטית-נשית בחבורת הסנגורים. בכלל, זו הצגה של קאסט גדול שחייב לתפקד כאנסמבל הרמוני מאוחד (קצת כמו חיילי ומפקדי יחידת העילית שעומדים במרכזו), ובכך בהחלט הצליח הבמאי, משה קפטן. קפטן הוציא תחת ידיו הפקה מקצוענית ומלוטשת שנעה בקצביות מתוזמרת היטב תוך הקפדה על כל פרט. הזמן - שעתיים ורבע כולל הפסקה - עובר במהירות ובעניין, בעיקר במחצית השנייה. הרבה חומר למחשבה ולדיון מעלה ההצגה, שמציבה סימני שאלה רבים רלוונטיים לכאן ולעכשיו, למציאות הצבאית הישראלית של 2010, לא פחות מאשר לזו האמריקנית של לפני 20 שנה, אז נוצר המחזה.
שורה תחתונה:
הפקה מלוטשת למחזה מעורר מחשבה בשאלות מוסר ואתיקה צבאית.
"בחורים טובים", תיאטרון בית ליסין. מאת: ארון סורקין; תרגום: שלומי מושקוביץ; בימוי: משה קפטן; עיצוב תפאורה: במבי פרידמן; עיצוב תלבושות: מוני מדניק; מוזיקה: רן בגנו; תאורה: אורי מורג; עיצוב תנועה: עוז מורג; קרבות במה: אילן גזית. משתתפים: ליאור אשכנזי, מורדי גרשון, הדס קלדרון, שלומי טפיארו, דני גבע, אלון פדות, עמירם גבריאל, דני איסרליש, טל דנינו, עמי ויינברג, גיל וסרמן, חייקה מלכה, אייל קנטוב, גיא רוזן, מאיר בנימיני, רז מזרחי. אורך ההצגה: כשעתיים ורבע כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הנערה שבעטה בקן צרעות

ביקורת תיאטרון: ארוחה עם אידיוט

ביקורת ספר: חף מפשע

ביקורת תיאטרון: גיבורים

ביקורת קולנוע: תמרה דרו

לקהילת תרבות:

לחצו