ביקורת תיאטרון: בראנז'ה

בועז גאון מצטט ברשימתו שבתוכניית ההצגה "בראנז'ה" פרי עטו כתבי חדשות עמיתים המגדירים את מקצועם כ"סוג של התמכרות". האינטנסיביות, האדרנלין, המרדף אחרי הסקופ הבא, אחרי הראיון הבלעדי הבא והדמעה שייחלצו מהדרמה הבאה, הם אכן החומרים שמהם עשויה שגרת חייהם הבלתי שגרתיים של עיתונאים. גאון, עיתונאי בעצמו, מכיר מבפנים את העולם הזה, על גרסתו הישראלית, על המציאות המשתנה ומצהיבה בו בשנים האחרונות של תחרות די פרועה בין כלי תקשורת שונים, בין עיתונות כתובה לאלקטרונית ויותר מכך, בין עיתונות ממוסדת ומוכרת לבין עיתונות קצרת טווח וקשב, נטולת בקרה ומעצורים, של אינטרנט ובלוגים. מה קורה לעיתונאי המכור לעבודתו כשסביבת עבודתו משתנה וחוקי המשחק משתנים, כשעצם העבודה העיתונאית היא רק מרכיב אחד במדידת הישגיו? מה קורה לעיתונאי הנאלץ לתמרן ולפשר בין עולמו המקצועי המוקצן והמוחצן לבין עולמו הפרטי-הביתי? מה קורה כשעליו לתמרן בין חייו האישיים למקצועיים, לדלג בין מערכות יחסים עם עמיתים לבין מערכות יחסים עם בני משפחה? ומה קורה כשהעיתונאי הזה הוא בכלל עיתונאית? כיוון שהתקשורת נהפכה זה מכבר למדיום מרכזי בחיינו (ע"ע הפופולריות העצומה של חוגי תקשורת באוניברסיטאות ובמכללות, השאיפה של אנשים "להופיע בטלוויזיה" ומעמדם הנחשק-נחשב של אנשי תקשורת), השאלות הללו מעניינות, מעסיקות ומסקרנות לא רק את מי שהם חלק מהברנז'ה העיתונאית, אלא כל אחד בעצם.


גאון בוחן את הסוגיות הללו וסוגיות נוספות בעין רגישה לדקויות ובאוזן קשובה לניואנסים. במרכז העלילה מיקי נדב, עיתונאית בנשמתה, השבה ומועדת לתהומות הנפערים בין עקרונותיה המקצועיים לתכתיבי רייטינג, בין יצר היצירה ליצריות המאבקים המקצועיים והאישיים, בין אהבה לבתה ולבעלה לבין אהבתה למקצועה, בין הרצון להשפיע ולהטביע חותם מקצועי לבין הרצון לקיים בית, זוגיות ומשפחה, בין הפשרה הלגיטימית לבין ההתפשרות המבזה, בין המרדף שאינה מסוגלת לחדול ממנו לבין רגשי האשם שאינם מפסיקים לרדוף אותה. גאון יודע לכתוב מציאות ישראלית אותנטית, המשכנעת בכל מילה שיוצאת מפי גיבוריו. בכתיבה קולחת, קצבית ומושחזת הוא בונה את הקונפליקט ומקצין אותו, לעתים כמעט עד ממדי אבסורד. הוא אינו עושה הנחות לעיתונאים, לפוליטיקאים, לתקשורת ולחברה תאבת הפרסום ורגעי תהילה טלוויזיוניים. את כולם הוא מאיר באור מגוחך לעתים, מעורר אמפתיה לפעמים, לא בדיוק מחמיא ומאוד ריאליסטי. הוא מיטיב לנסח את הדילמות של הנפשות הפועלות, ובעיקר את אלה של מיקי, המוכיחה לא רק שקשה מאוד להיות עיתונאי מצליח בעבודתו ובחייו האישיים, קשה עוד יותר להיות עיתונאית שעומדת בהצלחה במשימות הללו. ראיתי את ההצגה בערב שבו הופיעה לראשונה צופית גרנט בתפקיד מיקי, שאותו גילמה עד כה רק הדס קלדרון (השתיים ימלאו את התפקיד לסירוגין). גרנט עמדה יפה במשימה. היא שחקנית מוכשרת ובעלת נוכחות בימתית טבעית. זו לא פעם ראשונה שהיא מגלמת אשת חדשות רעבה-מקצועית (היא עשתה את זה באיכות שעלתה בהרבה על סביבותיה בטלנובלה "חשופים"), ואולי גם זה תרם במשהו ליכולתה להחליק בטבעיות לפרסונה הבימתית-עיתונאית. גם הדיאלוג-עימות המתמשך לאורך ההצגה שניהלה גרנט כמיקי עם בתה המתבגרת היה טעון, אמין ומשכנע. בת-חן סבג כשירה המתבגרת מדויקת וכובשת וגורפת בקלות אהדה ואמפתיה, בין אם היא מניפולטיבית בגלוי, משוועת לתשומת לב אמה, ילדה טובה או זו שמוציאה להוריה את הנשמה בכפית. שמעון מימרן כנוני, ראש מחלקת החדשות, הוא וורקוהוליק ציניקן ומניפולטור בדיוק במידה הנכונה. ודודו בן זאב, כבן הזוג שבחר במשפחה על פני קריירה, יודע לפרוט כהלכה על מיתרי הכינור השני.
שורה תחתונה:
מחזה עכשווי, מושחז, קולח וקצבי, שבוחן את התקשורת, הישראליות ואותנו ביניהם.
"בראנז'ה", מחזה מקורי מאת בועז גאון, תיאטרון בית ליסין. בימוי: ניר ארז; תפאורה: יוסי בן-ארי; תלבושות: אורן דר; מוזיקה: אריאל קשת; תאורה: דולב ציגל; בימוי ועריכת וידאו: יואב כהן. משתתפים: הדס קלדרון/ צופית גרנט, שמעון מימרן, דודו בן זאב, בת-חן סבג, עמי ויינברג. שעה ועשרים דקות, ללא הפסקה

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: איש מבוקש מאוד

ביקורת תיאטרון: הדוד וניה

ביקורת ספר: הדבר היה ככה

ביקורת תיאטרון: ינטל

ביקורת קולנוע: חמש שעות מפריז

ביקורת ספר: ילדי המלך