ביקורת תיאטרון: גיבורים

"גיבורים" הוא מחזה קטן (שלושה שחקנים, שעה ועשרים, במה מינימליסטית) אבל ממזר. הוא כמו שוקולד מריר, עם הרבה צחוק שמאחוריו יש לא מעט עצב, עם הרבה חוכמה שמתחבאת בהומור, הרבה אמת שעטופה בהקצנה מגוחכת. זהו בעצם סיפור שגרת חייהם של שלושה חברים, ותיקי מלחמת העולם הראשונה, שחיים בבית אבות צבאי. רנה, הוותיק במקום בין השלושה שחי בו כבר 25 שנה, סובל מצליעה (מהמלחמה) והוא הארצי מבין השלושה. פרננד, שחי במקום כבר עשר שנים, הוא הצעיר בין השלושה, אבל יש לו רסיס בראש, שגורם לו להתקפי התעלפות לא צפויים ולא מעטים. גוסטב, שהגיע לבית האבות זה מקרוב (חצי שנה), הוא שחצן, שתלטן ושקרן, הסובל מאגרופוביה (פחד ממרחבים פתוחים גדולים). רנה הוא היחיד שיוצא לטיולים קבועים מחוץ לבית האבות, ומביא חדשות ונצורות מ"העולם הגדול" שנמצא מעבר לגדר המתחם. פרננד מקיץ מכל התקף עילפון בקריאת קרב משונה ויש לו אחות שאת התכתובת עימה הפקיד בידי גוסטב. וגוסטב מדבר אל פסל הכלב שבטראסה שלהם ואובססיבי לגבי הצפצפות שרואים באופק. השלישייה הזו מתמודדת עם שגרת חיים במקום סגור ומנותק, שבו נברא להם עולם משלהם ובו הם מחיים מחדש רגעי זוהר מהמלחמה ההיא, מקטרים בלי הרף על האחות מדלן (לא תאמינו מה היא עושה עם ימי הולדת) ועל עמיתיהם לבית האבות, מפנטזים על צעירות עסיסיות, מתלוננים על העבר ועל בני משפחה רחוקים בכל המובנים, ורוקמים בלי הרף תוכניות מופרכות לעתיד (הבריחה הגדולה). ובעיקר, הם חברים בלב ובנפש, עוזרים זה לזה להשלים עם הזקנה, עם הקשיים, עם הכשלים והפגמים, עם המגבלות ועם הזמן שאוזל ולא ישוב עוד.


בתוכניית ההצגה מסופר כי את המחזה הצרפתי של ז'ראלד סיבלראס תרגם לאנגלית המחזאי הבריטי הנודע טום סטופארד. סיבלראס מחמיא מאוד לגרסה האנגלית של סטופארד, שלדבריו יצאה "הדוקה יותר" מהמקורית, ומספר כי כשסיפר לחברים בפריז שסטופארד מתרגם את המחזה לאנגלית, אמרו לו חבריו, "אמרנו לך שזה מחזה בריטי". זהו סוג ההומור של המחזה, שאכן מהדהד מאוד הומור בריטי דק ומושחז בעדינות. גיבורי המחזה לא עושים שום מעשה הירואי, לא עוברים שום טראומה או משבר קיצוניים, לא מגלים תגלית מרעישה ולא משנים לחלוטין את עורם או את חייהם. הסיפור שלהם הוא סיפור של התמודדות עם השגרה ועם מצוקות היומיום, עם הפרטים הקטנים של החיים והזקנה. והם מקסימים, כל אחד בדרכו, באופיו, בשיגעונות הקטנים (והקטנים פחות) שלו. דורי פרנס - שוב - שם בפי גיבורי "גיבורים" תרגום חינני שכל השלושה עושים ממנו מטעמים (וגם עריכה מוזיקלית עדינה שהולמת את המחזה כמו כפפה). כך, למשל, מספר רנה כי פגש באחד מטיוליו כיתת בית ספר לבנות, שאותה הובילה מורה יפהפייה כשושנה. ואיך נראתה השושנה שלך, מבקשים חבריו פרטים. כמו פרח, מתפייט רנה ברגש. איזה פרח? חבצלת. וכך הלאה, בעדינות וברכות, כיאה לאנשים שכבר לא דוהרים באנרגיות פראיות קדימה אלא מתקדמים צעד-צעד, מצטברים ההומור והצחוק ואנחנו צוחקים על שלושת הזקנים הקצת מטורללים הללו, שהם נורא מצחיקים אבל גם עצובים ואמיתיים. יוסי פולק ביים ביד אמונה ובטוחה ובאיפוק הנכון את עצמו ואת שני עמיתיו. הוא הצליח להוציא מספי ריבלין את השחקן הקומי המדויק שיודע ללכת עד הקצה אבל לא מעבר לו (ולהשאיר בחוץ את הבדרן חסר הגבולות) ולהתאים לאהרון אלמוג את דמות הזקן המסודר והטרחן (מתי הוא נושם, אגב, בין המשפטים הבלתי נגמרים שלו?) כמו חייט שמתאים חליפה. ופולק עצמו חוגג על הילד המגודל שהוא גוסטב, המתכנן צליחת נהרות תוך כדי סחיבת פצוע בדרך אל הצפצפות, אבל בעצם לא מסוגל לצאת ממתחם בית האבות ומרוב בדידות הוא מדבר אל כלב מאבן. זה אמנם לא מחזה גדול וגם לא מתרחש בו הרבה, אבל הוא מחזה שכובש בעצב המצחיק שבו, בעיסוק המלבב והמרנין שלו בשגרת ההזדקנות. אלוהים, כזכור, נמצא בפרטים הקטנים.
שורה תחתונה:
הצגה שהיא ממתק שוקולד מריר, בדיוק במינון הנכון.
"גיבורים", תיאטרון הבימה. מאת: ז'ראלד סיבלראס, תרגום: דורי פרנס. בימוי: יוסי פולק; תפאורה: ארז יניב; תלבושות: אורן דר; עריכת מוזיקה: דורי פרנס; תאורה: עדי שימרוני. משתתפים: יוסי פולק, ספי ריבלין, אהרון אלמוג. משך ההצגה: כשעה ועשרים, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: תמרה דרו

ביקורת ספר: חדר

ביקורת תיאטרון: וויצק

ביקורת קולנוע: גנב עירוני

ביקורת ספר: אדום החזה