ביקורת תיאטרון: האריסטוקרטים

המחזאית עדנה מזי"א שוב חוזרת לחטט בפצעי ובפגעי הישראליות בזירה הכי אישית - זירת המשפחה (כמו במחזות קודמים שכתבה, "סיפור משפחתי" ו"המורדים"). גם הפעם היא מדלגת בין תקופות זמן - הפעם שנות החמישים והשבעים של המאה העשרים - וגם הפעם הבמאי שאיתה הוא עמרי ניצן. העלילה עוסקת במשפחת בן-כנען, סוג של אריסטוקרטיה מקומית, מלח הארץ. שני אחים יש במשפחה: יאיר, קצין בכיר ומסור טוטאלית להקמת המדינה ולצבאה הצעיר בשנות החמישים, מאצ'ו ישראלי בלב ובנשמה, הנשוי להגר, המסורה לחלוטין לו ולצדקת מטרותיו הנעלות, ולהם שני ילדים - עוז הרגיש ודבורה (דבי) הקוצנית. אחיו של יאיר והיפוכו הגמור הוא רודי. בניגוד לאחיו הנוקשה, רודי הוא הומוסקסואל עז רגשות ומבע בתל אביב השמרנית של אותן שנות מדינה ראשונות, פרוון בארץ יוקדת שמש, איש צבעוני ותזזיתי, שנמצא על סף פשיטת רגל ונתון לאיומים, כי חלומותיו המסוגננים לא מתיישבים עם המציאות הישראלית המחוספסת. יאיר מצפה מילדיו שיבינו את גודל המעשה שאליו הוא נרתם, שיהיו חזקים וקשוחים כפי שהוא דורש מעצמו להיות. הוא מתכונן לצאת בשליחות לגרמניה, לתקופה של שנה, כדי לקדם את נושא השילומים. הגר קצת פחות עיוורת ממנו למצוקות ילדיהם, ובכל זאת מצליחה להתעלם מהן ומעדיפה לצאת עם בעלה לשליחות הלאומית החשובה מאשר להישאר עם הילדים. רודי נכנע ללחץ של אחיו לשאת לאישה את ורה, ניצולת שואה, כדי שאחיו ישחרר בעבורו את חלקו בירושה המשפחתית, מתוך תקווה להציל בעזרת הכסף את העסק שלו. יאיר מנסה "לתקן" את רודי, גם כדי לשמור על תדמיתו, רודי מבקש לתקן את העסק, ורה רוצה לתקן את חייה.


מקץ עשרים שנה, בשנות השבעים, ערב מלחמת יום הכיפורים, אשליית "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר" מהדהדת באירוניה לא רק במרחב הישראלי ההיסטורי, אלא גם בבית משפחת בן-כנען. יאיר, שהוא עכשיו שר בממשלה, נאלץ להתמודד עם בחירותיו האטומות לאורך השנים: עם רוח אחיו המת, עם בתו הנעצרת על פעילות שמאלנית-קיצונית, עם בנו המנוכר לו, העושה חיל כרקדן בניו יורק ושב לארץ - עם בן זוג - כדי לסייע לאחותו העצורה, ועם אשתו, שמבינה וגם מודה בשלל הטעויות שעשו לביתם, כשהעדיפו התמכרות-התמסרות להקמת המדינה ולביסוסה על פני המשפחה. הבמה כמעט ריקה, התאורה, המוזיקה, הפרוות ועוד מעט אביזרים הם בעצם גם התפאורה, והכול ביחד רק מבליט את העיקר - את היחסים הבינאישיים הטעונים בין הדמויות המורכבות כל אחת כשלעצמה. וזהו אכן העיקר במחזה, הנשען על הדיאלוגים ועל האינטראקציה בין הדמויות, שאותן מפליאים לגלם כל השחקנים. דינה סנדרסון היא הילדה בת העשר עם הפה הגדול, באותו דיוק אמין שבו היא אישה צעירה ההולכת עד הסוף עם עקרונותיה. את הקוצניות הילדותית היא ממירה בלעומתיות מתריסה, משכנעת בטבעיותה. גם עידו רוזנברג יודע להיות ילד בן עשר רגיש, שנורא משתדל לא להיות בכיין רכרוכי, אשר במהדורתו הבוגרת משכנע כאיש צעיר ושלם עם עצמו, שאינו חושש עוד להפגין את רגישותו ואת רגשותיו. לימור גולדשטיין היא התגלמות האישה שאיתו, שמתמסרת עד הסוף לאיש שלה ולמטרות שלו-שלהם לא מתוך עיוורון, אלא מתוך הסטת מבט יותר מודעת ולא פחות כואבת. כשהיא מתעמתת עם יאיר על הבחירות שעשו ועל המחירים ששילמו ומודה שהיה יותר מעניין להתרוצץ בעולם בשם המדינה מאשר להישאר בבית ולטפל בילדים, היא משדרת עוצמה וכאב ופיכחון חד. גיל פרנק כיאיר, האיש החזק והמחושב שמכתיב את התנהלות המשפחה כולה אבל בעצם משלם כל הזמן, גם אם לא תמיד במודע, מחיר נורא על האטימות ועל ההסתגרות, יודע לשדר כאב עצור, עצום ונרדף, ונוגע ללב. מולו, יחזקאל לזרוב כהיפוכו הגמור, כחולם שנכנע, הנפש החופשייה שנכלאת ומפרפרת, גועש ומרגש בכל תנועה וג'סטה. הלנה ירלובה כוורה, ניצולת השואה המבקשת להחזיר לעצמה - ובעצם גם לאחרים - משפחה, כובשת ומכמירת לב, כולה נוכחות שמהלכת קסם על הבמה ועל הצופים. הסצנה שבה לזרוב כורך סביבה ספק-תכריך ויוצר לה שמלת חתונה לטקס כלולותיהם היא סצנה מרהיבה של יופי ועצב שהשניים מבצעים בהרמוניה נפלאה.
שורה תחתונה:
מחזה מאוד מכאן ומשלנו, שכולו מפגן של משחק משובח.
"האריסטוקרטים", התיאטרון הקאמרי. מחזה מקורי מאת עדנה מזי"א. בימוי: עמרי ניצן; תפאורה ותלבושות: אורנה סמורגונסקי; מוזיקה: יוסי בן-נון; תאורה: קרן גרנק; תנועה: יחזקאל לזרוב; הדרכת קסמים ואפקטים: ליאור רוכמן. משתתפים: גיל פרנק, יחזקאל לזרוב, לימור גולדשטיין, הלנה ירלובה, דינה סנדרסון, עידו רוזנברג, מרינה שויף, מונה ברקוביץ', אלינור פוגל, טוני וילקין, שחר פרץ, אודי פרסי, ליאור חקון, גדעון כרמל. משך ההצגה: שעה ו-40 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: טוני וסוזן

ביקורת קולנוע: טייארה

ביקורת תיאטרון: גן הדובדבנים

ביקורת קולנוע: עוד אני הולך

ביקורת ספר: בבטן הלווייתן

לקהילת תרבות:

לחצו