ביקורת תיאטרון: הדוד וניה

צ'כוב היה מחזאי ענק. אבל כמו שורה של מחזאים נפלאים אחרים, גם הוא לפעמים אובד בהפקות שאינן הולמות את ממדי יצירתו ואת עושרה. מרחק הזמן, השפה והסביבה התרבותית הם מסוג המכשולים שבהם ניגפו לא אחת הפקות של מחזות מעולים, כולל של צ'כוב. דדי ברון ושלמה מוסקוביץ, בימאית ההפקה הנוכחית של "הדוד וניה" בבית ליסין ומתרגם המחזה, השכילו לעקוף את המכשולים הללו ולתת לצ'כוב לדבר בשפה נגישה וקומוניקטיבית לקהל ישראלי בשנת 2009, להפנט, לרתק ולכבוש אותו במחזה שנשען על כוחן של מילים ועל משחק משובח, ללא עזרת תפאורה מנצנצת, פירוטכניקה או אקשן היסטרי. הדוד וניה הוא רווק שחייו חומקים ממנו בין מטלות שגרה ויומיום בניהול האחוזה הכפרית המשפחתית יחד עם אחייניתו סוניה, רווקה צעירה ונשמה טובה ושפופה כשלעצמה. יחד איתם באחוזה גרים גם מריה, אמו של וניה וסבתה של סוניה, מנהלת משק הבית הקשישה מרינה והידיד-העובד הוותיק ואפלה. אורח קבוע באחוזה הוא ידידו של וניה, הרופא אסטרוב, גם הוא רווק בודד, חובב אקולוגיה ואלכוהול. סוניה מאוהבת בו בחשאי, אבל הוא עיוור לרגשותיה. את שגרת חייהם מפרים פרופסור סרבריאקוב, אביה של סוניה שהתאלמן מאמה (אחותו של וניה) ואשתו החדשה, הצעירה והיפה, ילנה. הפרופסור היהיר, שהיה בשעתו ידוען אקדמי, מתקשה להסתגל לאלמוניות של הפנסיה. אשתו היפהפייה מגלה שהתחתנה עם אדם מפורסם ומבוקש ועכשיו היא נשואה לזקן מריר, נרגן וחסר מעמד. השניים הללו, משועממים ומשוועים לשינוי, הופכים סדרי חיים באחוזה וזורעים הרס סביבם.


וניה מתאהב נואשות בילנה. ילנה מתאהבת קלות באסטרוב, שבו מאוהבת סוניה קשות. אסטרוב מוקסם מילנה. מריה מעריצה את הפרופסור הערצה עיוורת. הפרופסור מנסה לתמרן את מכירת האחוזה, ששייכת בעצם לסוניה. בסופו של דבר עוזבים הפרופסור ואשתו היפה את האחוזה. וניה וסוניה נותרים כל אחד עם לב שבור, שגרה אפורה ורצון נואש להאמין בתקווה שיהיה יותר טוב. צ'כוב היטיב לכתוב את חיבוטי נפש האדם, לבטא במילים מדוברות לבטים ורגשות בעוצמות עזות. דדי ברון, שעל פי עדות המתרגם שלמה מוסקוביץ בתוכנייה, הגתה לראשונה את רעיון שיתוף הפעולה ביניהם להפקה זו, עשתה בחוכמה כשהוציאה את ההצגה מהמשבצת התקופתית המקובלת שלה. השמות הם אותם שמות, המטבע הוא רובל, המשקה המועדף הוא וודקה וברור שהדברים מתרחשים באחוזה כפרית ברוסיה, אבל השפה היא עכשווית (נא לא לבלבל עם נמוכה), המוזיקה מהמאה העשרים והתלבושות על-זמניות ובעיקר מחמיאות והולמות את אופי הדמויות ואת ממדי גופן. וכל זה מרגש ומצחיק, מכמיר לב ומשעשע, שנון ואירוני, עמוק ומעורר מחשבה בזכות צוות שחקנים מיומן ומקצוען, שגם כשמדובר בתפקידי משנה קטנים - כמו אלה שעושים מרים זוהר ואלברט כהן - עושה עבודה טובה, שמוכיחה שוב את אמיתות הקלישאה על כך שאין תפקידים קטנים וגומר. הפתעת ההצגה היא מיה דגן, בתפקיד סוניה. מי שהתמקמה בתודעה בשנים האחרונות בעיקר כקומיקאית ושחקנית-מזמרת במיוזיקל, מגלה כאן מנעד דרמטי מרשים. סוניה שלה, אפרורית כלפי חוץ ומקסימה, נוגה ונוגעת ללב. ליאור אשכנזי כאסטרוב מדייק בכל ניואנס של רגש, מילה והבעה, ממבוכה גמלונית ושכרות חיננית ועד להט פטפטני, ומציף את הבמה בכריזמה שכה הולמת את הרופא השקוע בעצמו.


אבל מעל לכול זו ההצגה של הדוד וניה - של ששון גבאי, שמפליא בעיצוב דמות כל כך מורכבת ומובנת, מיואשת ומחפשת תקווה, מוחמצת ומאוהבת, מובסת ומפויסת, מלאה חוכמה ונוהגת כל כך בטיפשות. גבאי הוא שחקן מזן הזיקית, שחקן רבגוני שכל תפקיד שהוא עושה, שונה ונבדל לחלוטין מקודמו, דומה שנוצק בתבניתו ובמידותיו (וסיבוב במבואת התיאטרון, בין כרזות ההצגות הרצות, ימחיש זאת באופן מאלף). כך גם וניה שהוא מתחבט ומתייסר בגופו ובנפשו. גבאי הוא וניה בכל העוויה, הבעה, תנועת גוף, אמירה ושתיקה. ואין כמו השתיקה הדומעת שלו לצד סוניה המדברת בסיומה של ההצגה. המילים הן של צ'כוב, המונולוג הוא של סוניה, אבל הבמה והרגע הם של ששון גבאי. החיים קשים ואחר כך מתים - צ'כוב ניסח את זה יותר חכם ומבריק. וכשששון גבאי, ליאור אשכנזי ומיה דגן פוגשים את צ'כוב על הבמה, ברור לגמרי איך ולמה.
שורה תחתונה:
"הדוד וניה" בבית ליסין הוא פנינה של מחזאות ומשחק.
"הדוד וניה" מאת אנטון צ'כוב, תיאטרון בית ליסין. תרגום: שלמה מושקוביץ, בימוי: דדי ברון, תפאורה: כנרת קיש, תלבושות: אירנה שר, מוזיקה: יוסי בן-נון, תאורה: ג'ודי קופרמן. משתתפים: ששון גבאי, ליאור אשכנזי, מיה דגן, מרים זוהר, אלכס פלג, אלברט כהן, יובל שרף, ז'רמן אוניקובסקי

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: הדבר היה ככה

ביקורת תיאטרון: ינטל

ביקורת קולנוע: חמש שעות מפריז

ביקורת ספר: ילדי המלך

ביקורת ספר: ילד 44

ביקורת ספר: סביבת עבודה עם מכונת אספרסו