ביקורת תיאטרון: הרפר ריגן

משהו לא טוב עובר על תיאטרון גשר, שלא כל כך מזמן לא ידע אפילו איפה נמצא אזור הפספוסים: באחרונה נדמה שהפקותיו, גם אלה שעל הנייר נראות מאוד מבטיחות, שבות ומועדות לתוכו. זה גם מה שקורה למרבה הצער ל"הרפר ריגן", מחזה שהופקד בידי נבחרת מנוסה ומכובדת שאליה גייס התיאטרון את עודד קוטלר כבמאי ואת לאורה ריבלין ודבל'ה גליקמן לתפקידים הראשיים. המחזה, סיפור מסע של אישה באמצע החיים לעיר ילדותה כדי להיפרד מאביה הגוסס, ובעצם סיפור של מסע התפכחות וגילוי פנימי, מתברבר סביב עצמו ויותר משהוא מגיע לאן שהוא, הוא בעיקר הולך לאיבוד. הנושא - אישה (או גבר) שבאמצע החיים, מתנתקת בדחף רגעי ממשפחתה ומסביבתה ויוצאת למסע חיפוש-גילוי - אולי אינו חדש, אבל הוא תמיד מעניין, לעתים גם מרתק, תלוי מי מספר מה, ואיך. התשוקה הזו, לפרוץ ולו לזמן מוגבל ממסלול החיים הקיים, מוכרת לרבים. יש מי שקורא לזה חשבון נפש, יש מי שמדבר על משבר אמצע החיים, יש מי שמתכחש ומכחיש ויש מי שלעתים מתמסר במידה כזו או אחרת של חריגה משגרה. נכון, לא כולם הולכים רחוק מאוד - פיזית או נפשית. הרוב מסתפקים בהרהורים כאלה ואחרים, בשיחות, בצניחה חופשית שמעולם לא עשו, בחודש בהודו עם הבן שהשתחרר מהצבא או בסדנה רוחנית שמגלה איזשהו אור מהבהב, ולו גם זמנית. מעטים נדרשים - בידי מאיץ חיצוני או פנימי כלשהו - למסע מרחיק לכת כמו זה שאליו נדרשת גיבורת המחזה. מה שלא משנה את יכולת ההבנה, הסימפתיה והאמפתיה הקיימת מראש אצל הצופה הממוצע שעבר את גיל 40.


הרפר ריגן, אישה עובדת בת 49 המתגוררת בלונדון עם בעלה ובתה המתבגרת ואשר פרנסת המשפחה תלויה בה, מחליטה יום אחד שלמרות איום הפיטורים מצד הבוס שלה וסירובו לאשר לה חופשה, היא חייבת לעזוב הכול ולנסוע מיד לעיר הולדתה, לבקר בפעם האחרונה את אביה הגוסס. פיזית, אורך המסע הלוך ושוב יומיים. נפשית, מדובר במסע מורכב וארוך בהרבה, שבמהלכו היא גם נפרדת מאביה שמת בטרם הגיעה, אבל בעיקר נפרדת משקרים קטנים וגדולים שבהם ריפדה את חייה, שקרים והעמדות פנים שהניחו לה להתעלם מאמיתות אודות בעלה, הזוגיות שלהם, הוריה, בתה ובעיקר - אודות עצמה. רק אחרי שהיא מקלפת את כל השכבות ומסתכלת לאמת בעיניים, היא מסוגלת להשלים עם המציאות הקיימת ולהתפייס עם סביבתה ועם עצמה. התמצית הזו עושה עם המחזה יותר חסד משעשה איתו יוצרו, וזו הבעיה העיקרית של ההצגה: המחזה פשוט אינו מספיק טוב. דומה שהוא זקוק לעיבוד נוסף, ליד של עורך, למשכתב שיידע להיפרד מכל מה שמיותר, מתפזר, מתקשקש, מנייריסטי ואינו מקדם את הסיפור, להתמקד בעיקר ולעבותו. במצב כזה אי אפשר לבוא בטענות לאיש מהשחקנים. לאורה ריבלין תמיד מעוררת אמון וסימפתיה, אבל זה לא ממש עוזר במקרה הזה. הלב נחמץ על דבל'ה גליקמן, שחקן כה מוכשר שממעט להופיע בתיאטרון ונדחק כאן לתפקיד שבקושי מאפשר לו מרחב תמרון כלשהו, למרות שבהגדרה הוא דמות מפתח בחיי הגיבורה. לוסי דובינצ'יק בעיקר נראית רזה במידה טורדת, על אחת כמה וכמה בצרוף הקרחת שלראשה (למה בעצם?). מיקי לאון ונטע שפיגלמן המוכשרים זכו גם הם לתפקידים קטנים, מוגבלים וסטריאוטיפים, וחבל. אבל כאמור, הבעיה איננה כל כך השחקנים וביצועיהם (למרות שאפשר היה בהחלט להוריד את מפלס הצעקות), אלא המחזה, שפשוט מאבד פוקוס, מתפזר, מתקשקש, מתמסמס ושבוי במניירות סגנוניות.
שורה תחתונה:
הכוונות ודאי היו טובות, התוצאה הרבה פחות: מחזה חלש, הפקה מאכזבת.
"הרפר ריגן - כל הדרך הביתה", תיאטרון גשר. מאת: סיימון סטיבנס, נוסח עברי ובימוי: עודד קוטלר, תפאורה: מיכאל קרמנקו, מוזיקה: אבי בנימין, תלבושות: דניאלה מור, תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). משתתפים: לאורה ריבלין, דבל'ה גליקמן, לוסי דובינצ'יק, דניאל צ'רניש, מיקי לאון, דודו ניב, פירה קנטור, נטע שפיגלמן, יובל ינאי, בוריס אחנוב, ג'ורג' אסקנדר. משך ההצגה: כשעה וחצי ללא הפסקה.

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: ג'ולי וג'וליה

כבר מתחיל: פסטיבל המחול תל אביב דאנס

ביקורת ספר: חפצים חדים

ביקורת קולנוע: שומרת אחותי

ביקורת ספר: שלום לך, עצבות

ביקורת תיאטרון: הבדלה