ביקורת תיאטרון: ולנטינו

"ולנטינו" הוא כינויו של אלברטו עוד מהימים שהיה אברהם השרמנטי, לפני שנטש את משפחתו ונסע לארגנטינה. 40 שנה חלפו מאז ואת החשבונות הלא סגורים איתו נושאים ילדיו, בצלאל ואורנה, שהם בעצמם כבר אנשים בוגרים, נשואים ובעלי משפחות. לבצלאל ולרחל אשתו, שהיא אהבת חייו מילדות וגם בת דודתו, יש ילד אחד, בן 14, שחי במוסד מאז שנולד עם גודש של נכויות, חוליים ופיגור. לאורנה וליוסי בעלה, שהוא גם שותפו של בצלאל באטליז, יש שלושה ילדים. האחים גרים בית מול בית באותו יישוב קטן שבו נולדו וגדלו. בצלאל מתאווה לילד נוסף, ילד בריא, ילד שיהפוך אותם ל"משפחה נורמלית". רחל איננה רוצה בילד נוסף. היא חוששת שכל הריון שלהם יסתיים בלידת ילד פגום. היא אפילו עשתה הפלה בחשאי, בעידוד גיסתה אורנה, שהיא גם חברתה הטובה. בצלאל מחליט לעשות מעשה והוא מאתר בארגנטינה את אביו שאיתו לא היה בקשר 40 שנה, ומבקש ממנו לעשות בדיקות דם ולספק לו היסטוריה רפואית, על מנת לבדוק ולברר כל סיכוי או סיכון אפשרי בהריון. האב, אלברטו, מופיע באופן לגמרי בלתי צפוי במקום לשלוח תשובות במכתב. מכאן מתחיל הסחרור הגדול, שמוביל אל התרסקות בלתי נמנעת. אלברטו מגיע מתוך כוונות טובות, מתוך רצון לעשות הפעם את הדבר הנכון, אבל ידוע היטב לאן מובילה הדרך הרצופה כוונות טובות. בצלאל מאמין שהוא מחפש תשובות מאביו, אבל ממאן להקשיב לו. ומרוב שהוא דוחה אותו מעליו, הוא לא רואה ולא שומע את האמת, עד שזו מכה בו בפנים. אורנה מצדה לא רוצה בכלל לפגוש את אביה, אבל לא מסוגלת להימנע ממנו. רחל ויוסי, בני הזוג של הילדים המסוכסכים עם עצמם ועם אביהם, הם היחידים שמגלים שמחה לבואו של האב, כל אחד מטעמיו. ובתוך כל הבלגן הזה מסתובבת גם שכנה וידידת המשפחה הקרובה זה שנים, אדל, רכלנית ובחשנית ששומעת ויודעת הכול, אבל איש לא רוצה להקשיב לה באמת.


אמנון לוי ורמי דנון כתבו מלודרמה משפחתית - עוד מלודרמה משפחתית, אלא שהפעם בטעם מאוד ישראלי, שבמרכזה נושאים מוכרים של סודות במשפחה ויחסי הורים וילדיהם המבוגרים. צמד המחזאים אמנם לא המציא פה שום חשמל, אבל לזכותם ייאמר שהצליחו להעניק למלודרמה שלהם גוונים מאוד ישראליים, הן בעיצוב הדמויות והן בדיאלוגים שקולחים בדיבור מאוד טבעי ואותנטי, בטקסטים שיושבים טוב בפי השחקנים. ומתוך היכרות עם הקהל הישראלי, היכרות למודת מחזות שכתבו ביחד, הצליחו לשלב גם מידה לא מבוטלת, ועם זאת גם לא מוגזמת, של הומור - אם בדמויות ואם בטקסטים - בתוך הגעש המלודרמטי של העלילה. אבל מה שבאמת מחלץ את "ולנטינו" ממגרש המלודרמות מהסוג המוכר והשגרתי והופך אותו להצגה ששווה צפייה הם השחקנים, שכולם עושים עבודה טובה מאוד. חנה אזולאי-הספרי כרחל מוכיחה ומזכירה שוב שהיא שחקנית מצוינת וחבל מאוד שבשנים האחרונות היא אינה מרבה להופיע בתיאטרון. זאב רווח, בתפקיד שונה מאוד ומאופק בהרבה מהדמויות המוחצנות שבהן הורגלנו לראותו, מזכיר גם הוא שמאחורי הבדחן רב ההעוויות ישנו שחקן בעל יכולות, וחבל שגם הוא אינו זוכה ליותר הזדמנויות הופעה. תחיה דנון בתפקיד אדל, השכנה החטטנית, עושה תפקיד שתפור בדיוק למידותיה. יורם טולדנו עושה עוד תפקיד שמוכיח כי הוא בפירוש ראוי למעמד המרכזי שהוא מקבל בתיאטרון בית ליסין. שמעון מימרן כגיסו יוסי עושה תפקיד קטן גדול - הוא מצחיק ומשכנע ואמיתי בכל רפליקה, חיתוך דיבור ושפת גוף. הוא התגלמות הטיפוס שכמעט כל אחד מכיר, ומימרן נכנס לעורו ומוכיח עד כמה הוא שחקן-זיקית שמתמסר לכל תפקיד (והוא עשה רבים ושונים להפליא, בתיאטרונים השונים). אחרונה במניין היא אדווה עדני, שהחליפה בערב שבו צפיתי בהצגה את נעמה שפירא בתפקיד האחות אורנה. גם היא עשתה את שלה בצורה משכנעת וטובה ועוררה - שוב - הרהורים נוגים על מקצוע המשחק, שבו רבים וראויים פשוט לא מוצאים את מקומם.
שורה תחתונה:
השחקנים עושים את ההצגה.
"ולנטינו", תיאטרון בית ליסין. מחזה ישראלי חדש מאת אמנון לוי ורמי דנון; בימוי: רמי דנון; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: מירב נתנאל; מוזיקה: אורי וידיסלבסקי; תאורה: רוני כהן. משתתפים: זאב רווח, חנה אזולאי-הספרי, יורם טולדנו, תחיה דנון, שמעון מימרן, נעמה שפירא/אדווה עדני. משך ההצגה: כשעה וחצי ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

מוזיאון ישראל המחודש: הצצה ראשונה

ביקורת ספר: רוסאורה בשעה עשר

ביקורת קולנוע: כמו יום ולילה


ביקורת תיאטרון: אביב מתעורר

ביקורת ספר: המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד