ביקורת תיאטרון: וניה, סוניה, מאשה ושפיץ

המחזאי האמריקני כריסטופר דוראנג, מודה (בקטע שמצוטט בתוכנייה) כי מחזהו "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ", המועלה עכשיו בתיאטרון הקאמרי, הוא "מחזה בהשראת נושאים ודמויות צ'כוביים", אבל לא צריך להיבהל: גם מי שאינם פוקדי תיאטרון אדוקים או בוגרי לפחות גרסה אחת של "הדוד וניה" או "השחף" של צ'כוב, יאהבו את המשפחה הדיספונקציונלית שבמרכז מחזהו של דוראנג, אח אחד ושתי אחיות שסוחבים מלידה על גבם - ובעצם בשמותיהם - מטען חורג שהוריהם אניני-התיאטרון העמיסו עליהם בלי לשאול, בכך שקראו להם בשמות דמויות של צ'כוב, מחזאי שהעריכו עד העריצו.

  
כמתבקש כמעט משמם, גם וניה וסוניה של ראשית המחזה, שניהם רווקים בשנות ה-50 לחייהם שמתגוררים בבית הוריהם המנוחים - בהם טיפלו עד מותם - הם יצורים נוגים ובודדים, שחיים בתחושת החמצה גדולה. לא הוא ולא היא עשו עם עצמם משהו בחיים. אפילו דרכים להתפרנס בעצמם לא מצאו. הם חיים מיום ליום, בשגרה דהויה, על חשבון אחותם האמידה, והקשר המוחשי היחיד שלהם עם מישהו הוא עם עוזרת הבית הוותיקה קסנדרה, אישה שרואה חזיונות ומנבאת נבואות, בדרך כלל שחורות.

חשמלית ושמה תשוקה

המוגבלים

הפושעים החדשים

רוצים להתעדכן באירועי תרבות, לקרוא המלצות על מופעים או להמליץ על מופע טוב שראיתם? לקהילת פנאי ותרבות: לחצו