ביקורת תיאטרון: לארץ המובטחת

"לארץ המובטחת" הוא מחזה שמחברו הגדיר בכותרת המשנה "טרגדיה דנטאלית", ובשילוב הזה טמון ייחודו וכוחו: סיפור קשה ועצוב, שנשען על מציאות שהייתה באמת ורצוף הבלחות שנונות והומוריסטיות. מדובר בהצגה תובענית שאינה קלה לצפייה, הדורשת מהצופה ריכוז, קשב, פתיחות וסובלנות (מה, שלצערי, חלק מהצופים בהצגה שאני צפיתי בה לא הפגינו). סיפורו של זוג יהודים צרפתים, קלרה ושארל ספודק, השבים לפריז בתום מלחמת העולם השנייה ונאלצים לנהל שורה של מאבקים, מעבר למאבק הבסיסי על החזרה לחיים שפויים: הם נאבקים לקבל בחזרה את מרפאת השיניים של שארל שניתנה בהיעדרם ללוחמי מחתרת צרפתים, נאבקים להשיב לעצמם מטופלים ופרנסה, נאבקים להשיב אליהם את בתם הבכורה שאותה מסרו במלחמה למנזר כדי להציל את חייה ועכשיו הכנסייה מסרבת לאפשר את איחוד המשפחה בטענה שהבת התנצרה, ונאבקים למצוא מנוח לנפשם המתייסרת בשל העובדה שהם נותרו בחיים בעוד בתם הצעירה נרצחה במחנות. הם משיבים לעצמם את המרפאה, מכירים בקושי שלא ייגמר לעולם בהשבת מטופלים, משלימים עם הנתק מהבת שהתנצרה וקוברים את כאב אובדן הבת שנרצחה, כל אחד בדרכו, בתהום הנפשית שביניהם. והם מגיעים להחלטה כי תקוותם היחידה היא להתחיל הכול מחדש ב"ארץ המובטחת". ההפקה היא קו-פרודוקציה של הקאמרי עם שני תיאטרונים צרפתיים, "דה רונד פואה" הפריזאי והתיאטרון הלאומי של ננסי. הבמאי הצרפתי שארל תורג'מן, ביים את הגרסה הצרפתית (שבכורתה עלתה בשנה שעברה) וגם את זו הישראלית, שמתאפיינת (כאחותה הצרפתית, יש להניח) בפיוטיות, במורכבות, באמירות נוקבות ובמבנה שיוצר חיץ אמנותי-סגנוני בין הצופים לעלילה - דמויות המתבוננות במתרחש מהצד (אנשי המקהלה והמחזאי) קוטעות את רצף האירועים ומעניקות לו תובנות ופרשנויות.


אין דם ואין זוועות על הבמה. כמעט להפך, התפאורה סטרילית למדי, כולם לבושים ללא רבב ואוכלים בפה סגור ובנימוס בסצנת ארוחת הערב. אבל הכאב, תחושת האסון והאובדן שאין עליהם פיצוי או נחמה, מחלחלים בהדרגה ויוצרים מועקה שמתיישבת בכבדות על החזה. המונולוג של קרן מור, כאם שמנסה לתרץ ולהבין את בריחתה של הבת שניצלה מהוריה ששרדו, הוא רגע שיא מצמרר כזה, שבו דווקא מתוך הדיבור השקט, המתנגן, מזדעקת בהדרגה תחינתה הנואשת של אישה באוזני בעלה שאינו מקשיב, להבין ולהשלים עם הבלתי נתפס. גם מכתבה של הבת, רשמי ורהוט ושקול, שאותו קוראת אודיה קורן בצלילות כמעט עניינית, קורע לב באמת הנוראה שעולה מתוכו, אמת של מי שמתגייסת למען כואבי העולם כולו, אבל אינה מסוגלת לתת מעצמה דבר להפגת מצוקתם של הקרובים לה באמת, הוריה והיא-עצמה. פה ושם הייתה לי תחושה שמרוב תחכום סגנוני שהמחזאי העמיס על המחזה, הוא יצא קצת "או?ב?ר-חו?כע?ם", כמו למשל בשימוש החוזר בדמות המחזאי-המספר, שלפרקים הייתה בעיני מיותרת ומפוטפטת. אך זהו בגדר פגם אסתטי בלבד במחזה חשוב, המאיר עוד פינה אנושית אפלה בעברנו הקולקטיבי. קרן מור ושמואל וילוז'ני מוכיחים שוב את מה שקל כל כך לשכוח נוכח הווירטואוזיות הקומית שלהם: ששניהם שחקנים דרמטיים מצוינים. גם אודיה קורן שסוחבת כבר שנים תווית של קומיקאית מזכירה כאן את טווח יכולותיה שמעבר לדמויות מצחיקות. אבי פניני עושה בעיקר שטיקים מוכרים, אבל זה בעצם מה שמוטל עליו. ומעל לכל ישנו הטקסט. האמירות המושחזות, האבחנות המדויקות שעולות בדיאלוגים ובמונולוגים. תקשיבו טוב.
שורה תחתונה:
הצגה טעונה ומורכבת ששווה מאוד את מאמץ הצפייה.
"לארץ המובטחת" מאת ז'אן קלוד גרמברג, התיאטרון הקאמרי; נוסח עברי: עירן בניאל, בימוי: שארל תורג'מן, תפאורה: ונסון תורג'מן, משתתפים: קרן מור, שמואל וילוז'ני, אודיה קורן, אבי פניני

עוד על תרבות ובידור:

אירועי תרבות מומלצים

ביקורת קולנוע: הזדמנות אחרונה לאהבה

תערוכה חדשה: גלויות תל-אביב

ביקורת ספר: האיש בחליפת עור הכריש הלבנה

ביקורת טלוויזיה: סרוגים

ביקורת תיאטרון: בגידה