ביקורת תיאטרון: משפט פולארד

"משפט פולארד", הצגת יחיד שכתב מחזאי דרום אפריקני, ויקטור גורדון, עלתה בבכורה עולמית בישראל בפסטיבל תיאטרונטו האחרון (בחג הפסח), בביצועו של רמי ברוך, ומשם הגיעה לבמת התיאטרון הקאמרי. זו לא פעם ראשונה שהתיאטרון הקאמרי מעלה הצגה העוסקת בפולארד, האיש והפרשה, אם כי, באופן מפתיע, אין בתוכנייה של ההצגה הנוכחית כל אזכור להצגה הקודמת - "פולארד" מאת מוטי לרנר, אשר הועלתה ב-1995 (שולי רנד גילם בה את פולארד). "פולארד" של לרנר עוררה בשעתה סערה ציבורית, והיו אף גורמים שניסו למנוע את העלאתה בטענה כי היא מחבלת בסיכוי לשחרר את פולארד. "משפט פולארד" של גורדון שונה מאוד מ"פולארד" של לרנר. לעומת המחזה ההוא, שהיה רב משתתפים ועקב באמצעים דרמטיים אחרי פרשת פולארד כפי שנודעה אז, עשר שנים אחרי חשיפתה, המחזה הנוכחי הוא הצגת יחיד שבה פולארד לבדו הוא עד יחיד המציג את גרסתו לאירועים שקרו, אז ומאז, על פי המחזאי גורדון. מחזות פוליטיים-אקטואליים הם ז'אנר יייחודי שעצם נגיעתו הישירה במציאות החיים ובשיח הציבורי - החברתי, תרבותי, מוסרי, בטחוני ו/או אתי, מקשה לא אחת על ההפרדה בין הנושא כשלעצמו או עצם הדיון בו לבין המעשה התיאטרוני - המחזה, ההצגה, ההפקה ואיכויותיה. "משפט פולארד" הוא בעיני הצגה שעיקר ערכה בעצם ההעלאה מחדש לסדר היום הציבורי את נושאה - עניינו של פולארד, האיש שגם המחמירים בשיפוט מעשיו מודים כבר מזמן כי נעשה לו עוול גדול, שבגללו הוא סובל כבר הרבה שנים מיותרות וקשות בכלא האמריקני. חלפה כבר למעלה מרבע מאה מאז נחשפה הפרשה שהסתחררה למקומות כלל לא לה, אשר בגללם משלם פולארד מחיר מופרז וחסר כל פרופורציה למעשיו. זהו פרק זמן ארוך מאוד, ודאי בכל הנוגע לזיכרון קולקטיבי-ציבורי. העובדה שרמי ברוך, המגלם את פולארד, דומה לו דמיון כמעט מבהיל (ותודה לטניה רוזנשטיין ולנטשה אוסמולובסקי על הפאות והאיפור), רק מחזקת את עוצמת התזכורת, ומעוררת את הרצון לשוב ולהעלות את הדברים לדיון, ללחוץ בעניינו.


אלא שאחרי ולפני הדברים הללו, "משפט פולארד" הוא תיאטרון - מחזה, הצגת יחיד, לא כרוניקה עיתונאית או מסע ציבורי. ובה, מגולל ברוך-פולארד את גרסתו (מנקודת מבט המחזאי) למה שקרה לו. החל בבחירתו לעשות מעשה וכלה בעיוותי הצדק, המשפט והדין שנעשו לו מרגע שנתפס, במהלך משפטו ועד הלום. הוא עושה זאת מתאו בכלא, במעין נאום סנגוריה-עצמית, במעין משפט צדק שבו לא זכה. הצגות יחיד מטבען בעייתיות מעצם הסיטואציה של שחקן יחיד הפועל ומדבר לבדו על במה. מעטות ההצגות שמתגברות בהצלחה על המכשול הזה ("שעתו האחרונה של קול" מאת יהושע סובול היא דוגמה חיובית כזו), ואינן נשמעות כסוג של שעת סיפור למבוגרים. "משפט פולארד", למרות שימוש פה ושם בקולות מוקלטים כחלק משחזור האירועים שהגיבור מגולל, איננה מצליחה להשתחרר מהמכשול המובנה של הז'אנר. רוב הזמן היא נותרת סיפור שמסופר, גם אם בדרמטיות או במעורבות יתרה, והרושם מתחדד בקטעים שבהם הגיבור, בשחזרו חילופי דברים עם אחרים, נכנס לעורם ו"מציג" אותם. כשמדובר בסיטואציה של אסיר בודד הכלוא בתאו, האופציות הדרמטיות להתרחשויות על הבמה מוגבלות במיוחד. מרחב התמרון הפיזי של השחקן נע כאן בין מיטה לשולחן לאסלה. התאורה והתפאורה אפרוריות-מונוטוניות כמתבקש ואין, כמובן, חילופי בגדים או שימוש באביזרים או בעזרים מפתיעים. בהצגה הזו אין גם שום שימוש בהקרנות, וידאו ארט או כל אמצעי אחר שיכול לגוון, לשנות את הקצב או לשבור את המונוטוניות הבימתית (בין אם במכוון, לפי הוראות המחזאי, החלטת במאי או כל שיקול אחר). מה שנותר אפוא הוא הסיפור, כפי שמספר אותו השחקן. רמי ברוך כבר הוכיח את כישרונו ואת כישוריו בשורה של הצגות, ביניהן גם בהצגת היחיד "הנמר", שאיתה זכה בפרס הראשון בתיאטרונטו של 1994. הוא, כאמור, מזכיר מאוד את פולארד ומצליח גם להעביר משהו מהלך רוחו של אדם שחוויית הכלא השפיעה עליו בכל המובנים. ולמרות זאת יש בעיה עם ההצגה, בעיקר בגלל המחזה עצמו: סיפורו של פולארד, שבמציאות הוא כה טעון, מרתק ומעורר תגובות, נותר בעיבוד של גורדון, למרות מאמציו של ברוך, חיוור בהשוואה למציאות ו"מדובר" יתר על המידה. המונולוג נע בין סיפור חוזר של השתלשלות האירועים (למה שמות גיבורי הפרשה לבד מפולארד ומאשתו מוסווים בכינויים או בשמות אחרים?), לבין הסברים וניסיונות שכנוע לגבי מניעיו, מחשבותיו ורגשותיו. בסופו של דבר ההצגה אמנם מעוררת מועקה, אבל יותר בגלל עצם התזכורת הכה חיה לאיש ולפרשה, ופחות בשל איכויותיה כהצגה.
שורה תחתונה:
בגלל שחשוב להיזכר בפרשה ולזכור את האיש פולארד.
"משפט פולארד", התיאטרון הקאמרי. מאת: וויקטור גורדון. נוסח עברי: שיר פרייבך; בימוי: רועי הורוביץ; מוזיקה: דניאל סלומון; עיצוב: אינגה ברבה; פאות ואיפור: טניה רוזנשטיין, נטשה אוסמולובסקי. הצגת יחיד בביצוע רמי ברוך. משך ההצגה: שעה ועשר דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: נוילנד

ביקורת קולנוע: ארוס בהשאלה

ביקורת ספר: ילדה מיותרת

ביקורת תיאטרון: גבירתי הנאווה

ביקורת ספר: שגיאות קטנות

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות