ביקורת תיאטרון: סודה של ג'ולי הרצל

לפני יותר מעשור יצא ספרה של אידה צורית-מגד "אשתו המנודה", שבו הטליאה המחברת את סיפור חייה של ג'ולי הרצל, רעייתו של חוזה המדינה שבעלה, ההיסטוריה, גופים כאלה ואחרים (מי שתרצו, זו לא הנקודה), די טשטשו והעלימו. נשענת על התיעוד המועט שקיים, על תחקיר מקיף שעשתה על הרצל ועל משפחתו, על וינה והתקופה, על כושר אבחנה ועל דמיונה, השלימה צורית-מגד את הפאזל החסר-מאוד של חיי ג'ולי הרצל לסיפור מורכב, מרתק, מלא עוצמה ומכמיר לב, שאגב כך מאיר באור אנושי שונה מאוד מהמקובל גם את הרצל עצמו, האיש שהיה בעלה וגם - "מלך היהודים". רגע של גילוי נאות: כשהספר יצא קראתי אותו והוקסמתי מהדמות ששורטטה בו, ואף ראיינתי את צורית-מגד לרגל צאתו. הצטערתי שהספר, וכפועל יוצא מכך גם ג'ולי הרצל ש"הושלמה" בו, לא זכו לחשיפה ולהד שהיו ועודם ראויים לו. מכאן שאני בהחלט מסירה את הכובע בפני עדי עציון-זק על יוזמתה הברוכה להפיח חיים בימתיים בדמות שהעלתה צורית-מגד מן האוב בספרה, במונודרמה שכתבה "סודה של ג'ולי הרצל". בשנים האחרונות מרבה עציון-זק ליצור ולהעלות מונודרמות שעוסקות בנשים מורכבות, בעלות סיפורי חיים יוצאי דופן, נשים שברצונן או בעל כורחן היו גדולות מהחיים. כך עשתה בין היתר עם מרלן דיטריך במונודרמה "המלאך הכחול", ב"אלזה לסקר-שילר", "אלמה מאהלר" ו"מריה קאלאס - טרגדיה יוונית - קולו של גורל".


זוהי יוזמה ראויה לשבח, עוד אמצעי לחשוף את הקהל לדמויות שהן אולי נשכחות, אבל ודאי מעניינות וראויות לתשומת לב. יש במפעל הזה גם ממד לימודי אפשרי, משהו על משקל ההיעזרות בברי סחרוף ודומיו לקירוב בני נוער וחשיפתם האפקטיבית לשירת ימי הביניים ושאר יצירות שירה שקשות לעיכול לדור הסיסמיות והסלוגנים. ואחרי שאמרתי את הדברים האלה, ולמרות כל הערכתי לעציון-זק - שראויה גם לכל המחמאות על דיקציה מופלאה ומומלץ לכל פרחי המשחק ללמוד ממנה - ג'ולי הרצל שלה לא הצליחה לרגש אותי. הצגות יחיד, מטבען, מציבות בפני היוצרים והקהל מכשול מובנה בעצם הגדרתן: מדוע יעמוד אדם וידבר אל עצמו, ללא בן שיחה נראה לעין, ובמקרים רבים מדי ללא סיבה הגיונית? הפתרון בדרך כלל די מאולץ ונשמע לי ברוב המקרים כשעת סיפור למבוגרים. מעטים המקרים שבהם הפתרון הוא הגיוני ומשכנע (למשל ב"שעתו האחרונה של קול", שבה הגיבור בעצם מדבר בטלפון כל הזמן). עציון-זק, שוודאי ערה היטב לקושי הזה, ניסתה לעקוף אותו כאן בהגדרת המונולוג של ג'ולי הרצל כווידוי. אלא שלטעמי, לא היה הווידוי הזה מנומק באמת. ואולי חלק מהקושי נובע מעצם דמותה של ג'ולי, אישה שהוגדרה כהיסטרית, נתונה להתקפי זעם ולמצבי רוח קיצוניים, קנאית מאוד - היום היו ודאי נותנים שמות מדעיים יותר למצבה, כמו למשל דיכאון או אולי הפרעה דו-קוטבית. עציון-זק בוחרת לאפיין אותה באמצעים הפשטניים ביותר, כמו למשל ריבוי צעקות רמות או העוויות וגינונים גנדרניים. התוצאה היא הרבה רעש אבל מעט אפקט. איכשהו, גם דחיסת הסיפור כולו בתוך שעה אחת בלבד פוגמת ביכולת העיכול של הצופים את הדמות המורכבת, שחייה היו שרשרת של טעויות וטרגדיות אנושיות. מדובר בדמות שחייה היו רוויי אירועים, רגשות ויצרים הדורשים שהות לעיכול אפקטיבי, או לחילופין, ויתור על חלק מהם, ובמיוחד אמורים הדברים בקהל שאינו בקי בקורות חייה של ג'ולי הרצל.
שורה תחתונה:
יוזמה ורעיון יפים, תוצאה בימתית פחות מלהיבה.
"סודה של ג'ולי הרצל", מונודרמה מאת עדי עציון-זק עפל פי הרומן "אשתו המנודה" מאת אידה צורית-מגד. בימוי: אסנת זיביל; משחק: עדי עציון-זק; תפאורה: אסנת זיביל ועדי עציון

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: תנאים של חיבה

ביקורת טלוויזיה: הצילו

ביקורת ספר: הסחיטה

ביקורת תיאטרון: תקלה קלה

ביקורת קולנוע: ההצעה

ביקורת טלוויזיה: מחוברות

ביקורת ספר: כתוב בים

ביקורת סרט: שם המשחק