ביקורת תיאטרון: שונאים, סיפור אהבה

שני צללים ארוכים ומרשימים אורבים לצופה בהצגה החדשה המועלית בתיאטרון גשר, "שונאים, סיפור אהבה". הראשון, צילה של היצירה הספרותית הנפלאה של יצחק בשביס-זינגר, שעליה נסמך גם המחזה, והשני - צילו של הסרט המצוין שנעשה ב-1989 בעקבות הספר בכיכובם של רון סילבר, אנג'ליקה יוסטון ולנה אולין. יבגני אריה, הבמאי והמעבד (יחד עם רועי חן, שגם כתב את הנוסח העברי) של המחזה, היה ודאי מודע לאלה כשניגש למלאכה, ולזכותו ייאמר שלא נרתע - וטוב שכך - מהתמודדות עם הסיפור הטעון והמורכב. הרמן ברודר הוא ניצול שואה בניו יורק של שנות הארבעים של המאה הקודמת, המתפרנס מכתיבת נאומים לרב. חייו הולכים ומסתבכים בין יחסיו עם אשתו, הגויה הפולנייה שהצילה אותו בשואה, לבין המאהבת הסוערת והנשואה שלו ולבין אשתו הראשונה, שהיה משוכנע כי מתה בשואה, אך היא מופיעה במפתיע בניו יורק ובחייו.
אווירה אפלה, כמעט מסתורית
אריה מוכיח שוב כי אין סוף ליצירתיות הבימתית שלו. בעזרת תפאורה של סיימון פסטוך, תאורה של אבי יונה בואנו (במבי) עיצוב, מולטי-מדיה של מיכאל קרמנקו ומוזיקה של אבי בנימין, הוא מעניק להתרחשויות הבימתיות עומק ונפח, טוען אותן באווירה אפלה, כמעט מסתורית לעתים, ויוצר אצל הצופה - בעיקר בעזרת קטעי המולטי-מדיה - תחושה של אינטימיות, של חיטוט בקרביים של הדמויות, בסוג של קלוז-אפ בימתי. זה מרשים, זה יפה ומרהיב.


ישראל (סשה) דמידוב, מעצב את הרמן ברודר השרמנטי כמעט בעל-כורחו כעלה נידף בין שלוש הנשים, כמי שאינו אדון לגורלו למרות שלמראית עין הוא מכתיב את חייהן. הגבר שמגשים בעצם את הפנטזיה הגברית על ריבוי נשים אוהבות בחייו אינו נהנה ממצבו ולו לרגע. דמידוב (יותר מרון סילבר הקולנועי) משכנע בהחלט בדמות האיש הכריזמטי, רב ההשפעה אך חסר כל עמוד שדרה. קל להבין איך כולן מתאהבות בו, ברור לגמרי איך כל זה בכלל לא תלוי בו. גם השחקניות המגלמות את שלוש הנשים בחייו עושות עבודה נאמנה לדמויותיהן. רות חיילובסקי, כאשתו הראשונה השבה מעולם המתים, משכנעת בעוצמות חבויות מאחורי איפוק מרשים. נטשה מנור מקרינה את נואשות האישה שהיתה ונותרה נטע זר בעולמו של האיש החי בזכותה ואפרת בן צור, עם ריש מתגלגלת שמרחיקה אותה, בחן ובצדק, מלב הישראליות שהיא נטועה בה, עסיסית ומניפולטיבית כמאהבת הנשואה והתובענית.


גם שאר השחקנים עושים עבודה נאה בפסיפס האנושי של בשביס-זינגר בגרסת גשר, ובכל זאת, למרות היופי והיצירתיות, חסר משהו. חסר הלהט היצרי המבעבע ביצירה, חסרים האיום והייאוש המתמיד המרחף בחיי הגיבורים, חסרה תחושת המחנק ההולכת וגוברת ככל שהעלילה מסתבכת כשהגיבורים לכודים באין מוצא בין אהבה לאשמה, בין יצר הישרדות ליצר הרס עצמי, בין תאוות חיים גדולה למשאלת מוות. דווקא בגלל העבודה התיאטרונית הרבה ורבת-ההשראה שנעשתה כאן, תחושת ההחמצה צורבת. והיא אומרת שזו הצגה בהחלט לא רעה, אפילו די טובה, אבל לא מספיק טובה.
שורה תחתונה
: ייאוש אנושי מרשים, אבל לא מסעיר.
"שונאים, סיפור אהבה", תיאטרון גשר; עיבוד: רועי חן, יבגני אריה; נוסח עברי רועי חן; בימוי: יבגני אריה; משתתפים: ישראל (סשה) דמידוב, רות חיילובסקי, נטשה מנור, אפרת בן צור, פירה קנטור, דודו ניב, בוריס אחנוב, ג'יל בן דוד, אלון פרידמן, קלים קמנקו, ויקטור סוקולוב, מקסים רוזנברג

עוד על תרבות ובידור:

אירועי תרבות מומלצים

ביקורת תיאטרון: הבנאליות של האהבה

ביקורת תיאטרון. אוגוסט: מחוז אוסייג'

ביקורת טלוויזיה: הלו מומבאי

ביקורת קולנוע: נער קריאה