בלי עין הרע

צילומים: Shutterstock 

מהכתמת החתולים השחורים במזל רע מן הראוי להיפטר, אבל הנקישה על העץ וה"טפו טפו" הם מנהג שימושי למדי, שבהחלט מספק תחושת ביטחון. ולמרות שרובנו חוטאים פה ושם באמונה טפלה, אנחנו רואים באמונות האלה כיום ביטוי לתמימות ולנחשלות, שהרי אינן מבוססות על המדע.

כחלק מהתרבויות העממיות שבהן התגבשו האמונות והמנהגים, יש בהם עניין ושווה לתעד אותם. את זאת עושה עכשיו חברת הסיעוד דנאל, שמשיקה לקראת פסח את הספר הדיגיטלי "בלי עין הרע", השלישי במספר בסדרת ספרי הזיכרונות של הדור המבוגר בישראל שמוציאה החברה, אחרי "סבתא בישלה סיפור" שאיגד זיכרונות ומתכונים מסורתיים לפסח ו"ד"ר סבתא", שהתמקד בתרופות עממיות.

כמו בספרים הקודמים גם משתתפי הספר הנוכחי הם אנשים מבוגרים הנעזרים בשירותי החברה, והפעם נוספו אליהם גם כמה מהמטפלות הוותיקות. הם מייצגים מגוון יישובים ועדות ומביאים פסיפס של סיפורי חיים ומנהגים, שעברו במשפחותיהם וליוו את ילדותם.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

סארה אלג'רושי מרמלה, מספרת על ימות הרעב בתקופת הצנע, כיצד נישאה על פי המסורת לבן דודה וילדה בגיל 16 וכיצד ממשיכה המשפחה המורחבת לחיות ביחד ולחגוג את השמחות בבוסתן עצי הפרי שבחצר. במשפחתה היתה הכלה אחרי חתונתה מדביקה בצק ליד דלת ביתה החדש ונועצת בו כמה עלי ריחן. הבצק הדביק סימל את רצונה לדבוק בבעלה, ועלי הריחן הבטיחו פוריות.

מחלק אחר של העולם הגיע פייבל כץ, תושב חולון שעלה מליטא ב-1972, והוא מספר על משק החי הקטן שטיפח בחצר בית הוריו בקובנה, על סירי הצ'ולנט של שבת שהיו מכניסים לתנור המאפייה השכונתית ועל הבריחה לרוסיה במלחמת העולם השנייה.

לדברי דליה שגב-פרץ, סמנכ"ל חטיבת הסיעוד בחברה, שיתוף זיכרונותיהם של האנשים מאפשר את המשך מורשתם. "הספרים שאנחנו מוציאים לקראת החג", היא אומרת, "נועדו להפנות זרקור לסיפורי החיים ולזיכרונות הילדות של בני הגיל השלישי, שעלולים להישכח מלב".

לצפייה בספר הדיגיטלי "בלי עין הרע": לחצו