בנימין השלישי חוזר למסעותיו

בעידן הכזה-כאילו-וואו-מההההמם, כשהדלות הלשונית אוכלת את ליבו של כל מי שגדל על העברית של פעם, מנדלי מוכר ספרים הוא בקושי יציאת-ידי-חובה של משרד החינוך, ובטח לא דרך לקרב את הנוער לספרות העברית. קשה להאמין, אבל מנדלי (או בשמו: שלום יעקב אברמוביץ') נחשב בזמנו למחייה גדול של השפה העברית במטרה להפכה נגישה יותר לבני דורו. הוא ביטל את הארכאיות התנ"כית, הוסיף לה ביטויי חז"ל ותעתיקים של השפות הלועזיות באירופה ? ואפילו החליט להחיות את האידיש, זו שהיום הולכת ונכחדת. אבל מנדלי מו"ס היה חדשן לא רק בשפה. כפובליציסט מודרני המדע הפופולרי והספרות השימושית העסיקו אותו לא פחות מאשר הווי העיירה היהודית במזרח אירופה, בה גדל. לא מפתיע, אם כך, שאחת היצירות הגדולות בספרות תבל, והרומן האירופאי הראשון, "דון קישוט" של הספרדי מגיל דה סרוונטס, משכה אותו עד כדי כך שיצר לה עיבוד יהודי בדמות "מסעות בנימין השלישי", אותו כתב ב-1896. אחרי כל, צמד הלא-יוצלחים מעוררי החמלה והאהדה, האביר הדמיוני דון קיחוטה ומשרתו סנשו פנשה יכולים להיות נכונים לכל תרבות שהיא, ודאי לתרבות היהודי הנודד. ומנדלי בהחלט ידע להביט בעין אוהבת ומגחכת בה-בעת על בני עמו, על עליבותם, על שאיפותיהם הגדולות (ואין כל הבדל בין ה"לו הייתי רוטשילד" של שלום עליכם לבין החלומות שלהם). בתרגום היהודי אלה החלומות של בנימין (הרומז על הנוסע היהודי הגדול בנימין מטודלה) וסענדערל ה"אשה" (משום שאשתו מתעללת בו כאילו היא היתה הגבר בבית): מציאת עשרת השבטים, שלמסע אחריהם הם יוצאים מעיירתם העלובה (בעצם, עיירת הולדתו של מנדלי). מאחוריהם הם משאירים את נשותיהם הנרגנות, ובקצה המסע, הם מקווים, יגיעו לארץ ישראל ? אחד מחלומותיו של מנדלי עצמו, שראה בה אפשרות לפתרון בעיית יהודי רוסיה ופירסם את סיפורו זה בדיוק בשנה בה פרסם הרצל את "מדינת היהודים", שנה אחרי משפט דרייפוס.


בדרכם הם עוברים הרפתקאות שונות (ואפילו נחטפים לשרת בצבא, מה שמזכיר יותר את "החייל האמיץ שווייק"), פוגשים את השנור היהודי על עסקניו (תמיד אקטואלי), את המשיחיות היהודית שאינה מובילה לכלום (עוד האשמה של מנדלי את עמו), אבל מובן שבקצה דרכם המעגלית הם חוזרים רק לביתם שלהם, לנשותיהם, לעליבותם. הקלאסיקה הזו של מנדלי מו"ס ראתה אור לאחרונה רק ב-1938 (הוצאת דביר), אך זכתה לעיבודים בימתיים ב"הבימה" וב"אוהל". הפעם היא זוכה לעיבוד חדשני בתיאטרון ה"יידישפיל" כאופרטה, עם מוסיקה של דוד קריבושי ובבימויו של יואל זילברג. לא בדיוק מנדלי מו"ס, אבל בהחלט מעולה כאופרטה אידישאית, כולל ריקודים וכל היתר. קשת ובודו חוזרים לשתף פעולה אחרי המחזה הקודם באותו תיאטרון, "דער ווילנער חזן" ("החזן מווילנה"). תרגום סימולטני בכתוביות ובאוזניות לעברית ולרוסית.