בעקבות המלחמה ההיא

באוטוביוגרפיה של אהוד דיסקין, "הן אפשר", שיצאה בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים", אפשר למצוא את כל המרכיבים של סיפור הצלחה ישראלי שורשי, שמסתיים בלוס אנג'לס. משירות פלוס קצונה בצבא הקבע, השתתפות במלחמות ישראל ולימודים אקדמיים ועד להצלחה עסקית מעבר לים.

דיסקין, שבקרוב ימלאו לו 70, מבקש, כפי שהוא מצהיר, לסכם כאן את חייו מלאי התהפוכות ולחלוק עם הקוראים את הלקחים שצבר. הוא פותח את הספר במלחמת יום כיפור, שחרתה בו, כמו ברבים אחרים, את רישומה. במלחמה ההיא הוא השתתף בחציית התעלה, עמד כפסע מהמוות וגם הכיר דמות שהשפיעה עליו בשנים שאחר כך, האלוף שמואל גורודיש (גונן).

דיסקין מתאר את הזחיחות בה לקו המפקדים, משוכנעים שיביסו את המצרים בקלות, עד שנתקלו בתופת. "התברר לנו שזו איננה מלחמת ששת הימים", הוא כותב, "זו מלחמה שונה לגמרי". במשך השנים, עד כתיבת הספר, שמר את אירועי המלחמה בפנים. "ידעתי שהמלחמה לא תהיה חוויה של טיול", הוא כותב, "אבל לא ידעתי שתהיה זו טראומה רבת עוצמה, שתלווה אותי".

המלחמה הראשונה שלו היתה מלחמת העצמאות, אותה עבר כילד בן ארבע בירושלים, בשכונת כרם אברהם. הוא היה הצעיר בין שלושה ילדים. אביו היה פקיד מכס, אמו אשת חינוך, שניהם ממשפחות חרדיות ממאה שערים, בנות כמה דורות בארץ. ההפגזות הירדניות, המצור, רסיסי הפגזים בחצר, הביאו לבריחת המשפחה למכרים בפתח תקווה, והוא זוכר שאסור היה לבכות או להפגין סימני חולשה.

הוא גדל בבדידות, מאחר ששני אחיו היו בוגרים ממנו בשנים לא מעטות. אמו, הוא מספר, האמינה בו, אך האב, האח והאחות הבוגרים, התייחסו אליו בלעג ובזלזול ולכן ניסה תמיד להוכיח את עצמו. כמו מאביו ומאחיו, דיסקין לא חוסך את שבטו גם בהמשך הספר מכמה מהקצינים הבכירים ומדמויות מוכרות אחרות שבהן נתקל בחייו.

הוא התגייס לשירות סדיר בשריון בראשית שנות השישים, ובניגוד לדעת משפחתו פנה למסלול הקרבי ובהמשך הגיע לקורס קצינים. בתום השירות הסדיר פנה ללימודי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, נישא לראשונה בין ארבע נשותיו והביא לעולם שני ילדים.

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. דיסקין לקח בה חלק בסיני, באוגדה של ישראל טל (טליק). אחריה ליווה בתפקידו כקצין חינוך את הסופר שבתאי טבת באיסוף חומר לספרו "חשופים בצריח" על השריון ומלחמת ששת הימים. בהמשך החליט לעזוב את ספסל הלימודים ולחזור לשירות הצבאי, הפעם כטנקיסט, והתמנה לסגן מפקד פלוגה בגדוד 79, שבמלחמת ההתשה החזיק את קו התעלה.

בעקבות לחץ מסיבי מצד משפחתה, הוא מספר, נאלצו בני הזוג לעקור לארצות הברית, חיו בניו יורק והביאו שני ילדים, בנוסף לחמישה שהיו לו משתי נשותיו הקודמות. אחרי ארבע שנים, שהוא מגדיר כקשות בחייו, הוא נקלע למשבר גירושין מכוער, נאלץ לעבור בחוסר כול ללוס אנג'לס, כדי להיות לצד שני ילדיו, והתמודד עם האשמות של משפחת אשתו, שהוא מבקש לחטוף את הילדים לישראל.

העבר הצבאי המפואר והתארים האקדמיים, כך גילה באותה תקופה, לא מסייעים לו לממן את המלחמות המשפטיות היקרות עם אשתו לשעבר ואביה רב ההשפעה, אבל כמו בתסריט של דרמה אמריקנית מצויה, הצליח להקים את עצמו מחדש מתוך ההריסות, נכנס לעולם העסקים, כשהוא עוסק בין השאר במכירת ציוד צבאי לצה"ל, והחל לעשות חיל.

הצלחה בעסקים, אומר דיסקין, היא לא תולדה של השכלה אקדמית, אלא של ניסיון עסקי, שכל ישר ודבקות במטרה, וגם האופטימיות חשובה. כיום הוא נשוי ברביעית, זה 25 שנה, חי בלוס אנג'לס ומנהל שם את עסקיו המשגשגים. בתום הספר הוא קובל על החומרנות והשטחיות האמריקניות, אך מציין ששם קל הרבה יותר להצליח. "החיים גלגלו אותי לשם בנסיבות משפחתיות", הוא אומר ברגש אשמה ישראלי מוכר, וטוען שאינו מרגיש אמריקני. על השלווה הנפשית שיש שם, משלמים לדבריו בשממה רגשית.

"בעשור השביעי לחיי, אני מרגיש שחייתי את חיי בהתאם למאוויי", הוא מסכם. "זוהי הרגשה טובה ואני מאחל אותה לכל מיודעי. יש לזכור שכדי לממש את המאוויים, צריך להשקיע רבות בהשגתם, כי דברים אינם מתרחשים מאליהם".

עוד על ספרים:

החיים כטלנובלה

כל ההתחלות

המפלצת ממינסוטה

וכל המושבה ידעה ושתקה

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו