דור הולך ונעלם: נפרדים מחיים גורי

"הרעות נשאנוך בלי מילים/ אפורה עקשנית ושותקת/ מלילות האימה הגדולים/ את נותרת אדירה ודולקת". כך ניסח המשורר, הסופר והעיתונאי, חתן פרס ישראל לשירה חיים גורי, שהלך בליל רביעי לעולמו בגיל 94, אתוס של דור הולך ונעלם. "בור נפער בלב", אמר נשיא המדינה רובי ריבלין עם היוודע מותו של גורי. "איש שהיה לסמל, משורר העצמאות, משורר הרעות, לוחם ואיש רוח. בן דור המייסדים, שהיה למייסד של פרקי השירה והיצירה הגדולים שלנו, ודרכם חיזק את המסדים הערכיים והמהותיים של קיומנו כאן כעם, כאומה". 

"חיים גורי שילב את הלוחם ואיש הרוח", ספד לו ראש הממשלה בנימין נתניהו. "ביצירה הפורייה שלו מהדהדים אתגרי הקיום הלאומיים בדורות הגאולה. מי מאיתנו אינו יודע או מסוגל לפזם את שיריו, שמרגשים עד דמעות. עוד בהיותי ילד האזנתי לשירים הללו אין ספור פעמים, ותמיד הם מרטיטים את נימי נפשי".

חיים גורי נולד בתל אביב ב-1923 בשם חיים גורפינקל, להורים בני העלייה השלישית שהגיעו מאודסה. אביו, ישראל, היה עסקן ציבורי ולימים חבר כנסת. חיים גורי למד בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, ובהמשך בחברת הילדים בקיבוץ בית אלפא ובבית הספר המחוזי בקיבוץ גבעת השלושה. את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר החקלאי המיתולוגי "כדורי" שלמרגלות התבור, בו התחנכו גם יצחק רבין ויגאל אלון.

ב-1941 התגייס גורי לשורות הפלמ"ח שלחם אז בשלטון הבריטי, יצא לקורס הקצינים של הארגון והשתתף במבצעים כמו פיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס וב"ליל הגשרים". שש שנים אחר כך, עם הניסיון שצבר בהפעלת נשק ושדאות, יצא בשליחות "ההגנה" למחנות העקורים בהונגריה כדי להכין ניצולי שואה לעלייה ארצה. בהמשך שימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל בצ'כוסלובקיה.

הגדיר את "ששת הימים" כמלחמה שאיחדה את הארץ ופילגה את העם

 הגדיר את השירים בספר ביכוריו כשירה אישית מובהקת שקראו אותה לא נכון. חיים גורי, צילום: מרק ניימן לאתר לע"מ

הקריירה הצבאית של גורי נמשכה גם אל תוך קום המדינה. במלחמת העצמאות הוא לחם כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בחזית הדרום. בששת הימים, אותה הגדיר כמלחמה שאיחדה את הארץ ופילגה את העם, השתתף בקרב על ירושלים כמפקד פלוגה, ובמלחמת יום כיפור שימש כקצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בסיני. "כל המלחמות הן תוצאה של 48'", אמר פעם, "אנחנו כל הזמן נמצאים במצב של מלחמה. זה יצר פה תרבות שלמה".

כיוצר, גורי הוא מהדוברים המרכזיים של דור תש"ח, כבר מספר שיריו הראשון "פרחי אש", שראה אור ב-1949 וכלל את השיר המצמרר "הנה מוטלות גופותינו" לזכר הרוגי הל"ה. הוא עצמו הגדיר את השירים בספר ביכוריו, בראיון לניר ברעם ב"הארץ", כשירה אישית מובהקת, שלא קראו אותה נכון. "היו שירי יחיד והיו שירי היחד", אמר, "אבל שירי הקרב והקורבן תפסו את קדמת הבמה".

ל"הנה מוטלות גופותינו" הצטרפו בהמשך שיריו "באב אל וואד" וכמובן "הרעות", שהפכו גם הם לסמליה הבלתי מעורערים של מלחמת יום העצמאות. "היה מין קיטלוג כזה ותמיד הגעת ל'דור הפלמ"ח'", אמר גורי באותו ראיון, "אף על פי שהיו בו משוררים שונים לחלוטין זה מזה. לפעמים בעיוורון הנעורים אתה כותב דברים שלימים מעלים בך חיוך. אבל שלא תהיה טעות, אני גאה גם היום להשתייך לדור תש"ח".

הקריירה העיתונאית

 השאיר אחריו אישה, שלוש בנות ושישה נכדים. צילום: מרק ניימן, אתר לע"מ

ב-1954 ובמקביל ליצירה פתח גורי - בוגר לימודי ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים ובסורבון בפריס - גם בקריירה עיתונאית. הוא החל לפרסם טור בעיתון "למרחב" ובין השאר הביא שם את רשמיו ממשפט אייכמן, שיצאו אחר כך בספר "מול תא הזכוכית". "יצאתי שבור נפשית מהמשפט הזה", סיפר אחר כך. בהמשך כתב גם בעיתון "דבר" ולאורך השנים פורסמו כתבותיו ורשימותיו בעיתונים נוספים.

כמי שנחשף עוד לפני משפט אייכמן לזוועות השואה, במפגש עם ניצולים במחנות העקורים באירופה, יצר גורי בשנות ה-70 טרילוגיית סרטים בנושא בשם "המכה ה-81" (שהיה מועמד ב-1975 לאוסקר, בקטגוריית הסרט הזר) וכן סרט בשם "הים האחרון", על העלייה הבלתי לגאלית של ניצולי השואה. בשנות ה-80 יצר את הסרט "פני המרד", שעסק בהתנגדות היהודית באירופה במלחמת העולם השנייה.   

מ-1949 ועד מותו התגורר גורי בירושלים. אשתו עליזה היתה חברתו לנשק מימי הפלמ"ח, ולשניים שלוש בנות ושישה נכדים. לאורך השנים פרסם ספרי שירה ופרוזה, רשימות עיתונאיות ותרגומי יצירות ספרותיות מצרפתית, וזכה בפרסים ובתארים כמו דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת בן גוריון והאוניברסיטה העברית בירושלים, יקיר ירושלים ואזרח כבוד של העיר תל אביב.

"גדלתי בדור שחגגה בו תרבות הנעורים, סירבנו להזדקן"

 [#middleBanner] 

עמדותיו הפוליטיות של גורי ידעו תהפוכות - ממי שחתם ב-1967 על גילוי הדעת של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", ועד למתנגד נחרץ לכיבוש בשנים שאחר כך. "אני מאמין שחלק מהחותמים על העצומה ההיא לא היו חותמים על דבר כזה היום", אמר כשמלאו 50 שנה למלחמת ששת הימים ולכיבוש. בספרו "אני מלחמת אזרחים" שיצא ב-2004 כתב: "אני עד לשלטוננו הנמשך בהם ומה הוא מעולל להם ולנו. איך הוא מגבש במרי את זהותם ואיך הוא משחית ומפורר את הישראלים".

גורי המשיך לכתוב ולהיות פעיל עד סוף ימיו, אך בשבועות האחרונים חלה הידרדרות במצבו. "הוא היה צעיר בן 94, הוא לא חווה זיקנה עד לפני כמה שבועות", סיפרה בתו נועה גורי-גוברמן, "אבל אז הוא הידרדר בצורה דרמטית. כל הזמן חיכינו שהוא יחזור להיות האיש שמטפס שלוש קומות כל יום. זה לא קרה לצערנו".

"אני גדלתי בדור שבו חגגה תרבות הנעורים", אמר גורי לפני כמה שנים. "הכול נעשה בידי צעירים, בעיקר מהפכות, ואנחנו סירבנו להזדקן. בד בבד, בהזדקנות היה המבחן שלנו. פתאום אני כותב על חולי והזדקנות ופרידה, פתאום אני עוסק בחשבון נפש ובסיכום. הרי תמיד נשאר לנו משהו בחיינו שרצינו לעשות ולא הספקנו". 

היכנסו לבלוג ושתפו אותנו: אילו מבין יצירותיו הרבות של חיים גורי השפיעו והותירו בכם חותם לאורך השנים? 

ליאונרד כהן הלך לעולמו: שיהיה לך מסע טוב מאד

שמעון פרס: היה שלום, חבר גדול

בנימין בן אליעזר: יזכר כלוחם אמיץ, איש חם ואוהב אדם

נפרדים מיצחק נבון: איש העם ומורם מעם

מתגעגעים וכואבים? בואו לדבר על זה בפרלמנט של מוטק'ה