דיירי בית האבות יוצאים לקרב חייהם

תופעה חריגה על מסכי הקולנוע שלנו - סרט שכל גיבוריו קשישים ומבוגרים. אין יהודה לוי, אין יעל בר-זוהר, אין אף אחד מכוכבי "השמינייה" או "כוכב נולד", או "רוקדים עם כוכבים", או משהו כזה. ממש לא. לעומת זאת יש כאן צוות מרשים הכולל את מוסקו אלקלעי ושמעון ישראלי וגבי עמרני, ז'רמן אוניקובסקי (שפעם היתה אהובתו של קוני למל ומאז שנים רבות איננה עוד על המסכים) ודינה דורון והוגו ירדן ורות סגל וחנה רוט ולבנה פינקלשטיין ושמוליק שילה ואילן תורן (האבא של דן), ועוד חבר'ה שמהווים יחד את פנתיאון כוכביה המתבגרים של התרבות הישראלית. הבמאי גם הוא לא ילד - יונתן פז ("רכבת העמק") כבר בן 61, מה שאומר שהוא קרוב יותר ברוחו לגיל הפנסיה מאשר לגיל הנכדים של כוכבי סרטו. מה שאומר שהוא גם קרוב יותר לנשמה של אלה שהגיעו לארץ כדי להקים התיישבות והיו מבוני התנועה הקיבוצית. זו שמאז הלכה והופרטה, וכיום היא מחשבת את קיצה ומנסה להחזיק את מייסדיה בעור שיניה בעוד הצעירים פועלים כיחידות כלכליות אוטונומיות כל אחד. הקיבוץ אולי עדיין לא מת, ובחלק ממקרי ההפרטה העסק אפילו מצליח, אבל הרוח של הימים ההם עושה רושם שהולכת ומתה. הולכת ומתמסמת עם היעלמותו של דור המייסדים. והרוח הזו היא שמנשבת מעל סרטו של פז, בעצמו חבר קיבוץ לשעבר שעקר לאחר מכן לניו יורק ושב ארצה. את ההשראה קיבל מהחלום של אימו, בימים שכבר היתה בבית אבות בקיבוץ - לחזור לימים שבהם הקימה היא ובעלה את הקיבוץ. הרעיון, שהפך תחת ידיו לסיפור קצר, התגלגל לתסריט של יהושע סובול, והתוצאה - מרגשת גם מי שעדיין לא הגיע לגיל שבו אפשר להתחיל לחלום על העבר וגם מי שלא בא מהתנועה הקיבוצית.
מלחמת הקשישים
דייריו של בית אבות בקיבוץ מגלים יום אחד כי כל חברי הקיבוץ עזבו אותו בגלל החובות, ועכשיו כרישי הנדל"ן מאיימים להשתלט עליו ולהקים כאן צימרים, מסעדות ויתר סממני הקידמה התיירותית המשתלטת על כל חלקה טובה של ההתיישבות העובדת של פעם. 100 מיליון דולר חובות - זה מה שילדיכם השאירו לכם, אומרים להם אנשי הנדל"ן. תריסר הקשישים, שנותרו לבדם (עם מטפל סיני אחד) בעקבות הנטישה ההמונית של חברי הקיבוץ, שוקעים תחילה בדיכאון, אולם עד מהרה מתעשתים ומחליטים להשיב עטרה ליושנה ולחזור לימים הטובים ההם של הקומונה.


הם מחברים מחדש את הבאר הישנה ומשיבים לעצמם את המים שנותקו בגלל החובות, מגלים סליק נשק מימי המנדט ומצטיידים בו כדי להרחיק את אנשי העסקים מהמקום, ואפילו נהנים מימים אחרונים של שכרון חושים של ממש (כולל מחשבות על חזרה לימי המקלחת המשותפת - אם כי בנים לחוד ובנות לחוד). וכמו שאומרת אחת הגיבורות לבן-זוגה שאומר לה כי הם יראו לאנשי הכספים הפסקודניאקים "מאיפה משתין הדג" - "טוב שהוא עוד מסוגל להשתין, הדג שלך..." הרבה הומור, אהבה, תקווה וידידות יש בהם, ברגעים האחרונים של ההתקוממות הזו, שהיא לא רק התקוממות אידיאולוגית כנגד מות הקיבוץ, אלא במידה רבה גם ההתקוממות נגד הגיל תוך הישענות על העבר, על כוחות הנעורים, על החלום של הקיבוץ שנטע בהם כה הרבה כוחות לפני שנים. עכשיו, כשמשאירים אותם למות על הקרח, כמו אצל האסקימוסים, הם יוצאים למאבק חייהם שהוא גם המאבק על חיוניותם. אחרי הכל, זה כל מה שנותר להם - להתחיל לחיות, להתלהב מחדש, לאהוב מחדש אהבות שלא הצליחו להגשים. "דור האנשים שהקימו את הקיבוצים, שעימו נמנו הורי," אומר פז, "האמין שהקיבוץ חסין יותר מהמדינה. האנשים האלה לא דאגו לפנסיה, כי הם האמינו שהקיבוץ נצחי, שזה דבר שלא יתמוטט לעולם. עם האמונה הזו הם התבגרו והזדקנו, ופתאום טראח - הם מתעוררים יום אחד והכל מתמוטט. פשיטת רגל כלכלית וערכית, והם נותרו לבד." *
לצפייה בקליפ מהסרט

לחץ