דיקרמן ואשתו לא בבית

כשההצגה "בית האבות על שם מר דיקרמן ורעייתו" של קבוצת התיאטרון "משו משו" הירושלמית, עלתה בניירובי שבקניה, שאל אחד הצופים בדיון שלאחריה, "למה אתם שולחים את הזקנים שלכם למוסד כזה? אצלנו הם חיים בבית, הם ממשיכים להיות חלק מהחברה".

"הם לא הבינו את הקונספט של בית אבות", נזכר ערן פלר, ממשתתפי ההצגה, "וזה העלה אצלי תהייה, האם חברה כמונו, שמרחיקה מעליה את הזקנים, היא חברה חולה?".

אבל ההצגה, פנטזיה קומית על זיקנה, שעלתה לראשונה ב-2014 ובימים אלה יוצאת לסיבוב נוסף (מחר, למשל, היא בתל אביב), לא מתעכבת על סוגיית ההרחקה מהחברה, אלא יותר על ההזדמנויות החדשות הטמונות בבית החדש ועל האפשרות לשחרר ולצחוק על הכול.

 
מתוך ההצגה "בית האבות על שם דיקרמן ורעייתו". צילום: לירון ברכט

על במה ריקה מתפאורה ובשילוב של תנועה, פנטומימה, ליצנות, תיאטרון חפצים ומעט מאוד מלל, נפגשים שני גברים קשישים בבית אבות, ולמרות חוסר הסימפטיה הבסיסי ביניהם, מגלים שייאלצו לחלוק חדר. כשתקרת החדר המשותף מתחילה לדלוף, הם יוצאים לדשדש בשלולית הזיכרונות ונסחפים למסע פנטסטי.

התיאטרון ככלי להעצמת בני ובנות גיל הזהב

כותבת ובמאית ההצגה יעל גדעוני (36) שאבה השראה לכתיבת המחזה מעבודה בת ארבע שנים עם קבוצת תיאטרון לגיל השלישי, במתנ"ס "בית רחל" שבקריית היובל. "כשסיימתי את לימודי בימוי התיאטרון בסמינר הקיבוצים", היא מספרת, "התברגתי בתיאטראות שונים. בהמשך החלטתי לצאת מהקופסה, להיפגש עם הקהילה ולהשתמש בתיאטרון ככלי של העצמה".

מתוך ההצגה "בית האבות על שם מר דיקרמן ורעייתו". צילום: לירון ברכט

גדעוני החלה לעבוד עם קבוצת התיאטרון במתנ"ס, שגילי חבריה נעו בן 70 ל-95 ובאו מהשכונה ומחוצה לה ועל סמך הסיפורים, הזיכרונות והתובנות שצברו עם הוותק, יצרה איתם שתי הצגות, שהיו לדבריה מהודקות, מצחיקות ומאוד מקצועיות.

במאית ההצגה, יעל גדעוני (צילום באדיבות תיאטרון משו משו)

"אחת מהן עסקה בסיפורי העלייה והקמת המדינה", היא מספרת, "השנייה הייתה בנושא ארוחת ערב שישי המשפחתית, לפני 50 שנה והיום. ההכנות, המריבות, ההתרגשות, הקדושה ובלי לטעון שפעם היה בהכרח יותר טוב. החמות המתעללת של אז, למשל, שהתייחסנו אליה בהצגה, היום כבר לא מעזה לפצות פה".

מה למדת מהאנשים האלה ברמה האישית?

"או, זה היה לגמרי כמו סבתות וסבים. קיבלתי מהם הרבה פרופורציות. שמעתי את סיפורי החיים שלהם וזה היה מטורף. אחרי כל מה שהם עברו וסבלו, הנה הם כאן, חזקים, ברי דעת, אופטימיים. זה חיזק אותי. הבנתי שאפשר לעבור המון בחיים, דברים רעים וגם טובים ולשרוד. הרגשתי כאילו חייתי עוד מעגל חיים בזכותם".

בהמשך, הקימה גדעוני ביחד עם הבמאית והשחקנית מירית ינאי, את תיאטרון "משו משו" לשינוי חברתי הפועל גם הוא בשכונת קריית היובל, תיאטרון מקצועי, שעובד גם עם הקהילה. "זו דלת פתוחה של השראה", היא מסבירה, "שעוברת בין שני הצדדים". במסגרת התיאטרון, וכהד לחוויותיה עם הקשישים מהמתנ"ס, כתבה גדעוני את "בית האבות על שם מר דיקרמן ורעייתו". "הרעיון של ההצגה", היא אומרת "הוא שגם כשנראה שהכול נגמר, הכול יכול להתחיל".

למה בית אבות?

"כי זה פרק חדש בחיים, שמתחיל בגיל מבוגר. בית אבות היום, זה אמנם לא מה שהיה פעם. אצל הוריי, שגרים ב'אחוזת פולג', זה יותר קיבוץ של מבוגרים מאשר בית אבות, אבל בהצגה, השניים האלה מגיעים למקום זר שהם לא מבינים את החוקים שלו ובתוכו מנסים להתחיל את החיים מחדש וליצור לעצמם מקום".

הסבים והסבתות שימשו מודלים לדמויות ההצגה

כדי לגלם דמויות של אנשים שגילם כפול ויותר מזה שלהם, יצאו שני השחקנים, ערן פלר בן ה-32 וניר לנדא בן ה-34, למרכז המסחרי של השכונה ולבתי אבות שונים ועשו, מה שהם מכנים "סטוקינג" (מעקב), אחר אנשים מבוגרים. "התבוננו וניסינו לקלוט בעיקר את הפיזיות שלהם, ההליכה, המחוות, שפת הגוף", מספר לנדא, "כי ההצגה היא כמעט ללא מילים".

השחקן ערן פלר (צילום באדיבות תיאטרון משו משו)

במקביל, שימשו הסבים שלהם מודלים לעיצוב הדמויות. "תמיד הייתי קשור לסבא שלי והוא תמיד נתן לי השראה", מספר פלר, "אבל עכשיו התחלתי להסתכל לו בעיניים. ניסיתי לעמוד על ההוויה שלו, הקצב, ההתנהלות".

לנדא מספר שחקר את ההליכה, המבטים והפן הפיזי בהתנהלותה של סבתו, אבל לדבריו, הוא לא היה צריך להרחיק הרבה כדי להבין איך מגלמים זקן. "באופי שלי, אני זקן כבר היום", הוא אומר. "אני מעדיף לקחת את החיים באיזי, לחיות כמו פנסיונר. הולך לישון מוקדם, שותה הרבה תה".

השחקן ניר לנדא. צילום: תיאטרון משו משו

גם יעל גדעוני, שכאמור כתבה וביימה את ההצגה, הכניסה קריצה לזקני המשפחה שלה. "דיקרמן, השם של התורם הנדיב שעל שמו נקרא בית האבות", היא מספרת, "הוא שם המשפחה של סבא שלי. 'רעייתו', הייתה סבתי. אמא שלי מספרת שהייתי מאוד קשורה אליהם בילדות, שאהבתי לעשות להם תסרוקות בשיער הלבן".

הזדמנות להרהר בעתיד הרחוק

עבור יוצרי ומשתתפי ההצגה הצעירים ההצגה היא גם הזדמנות להרהר בעתיד הרחוק. "בעבודה על ההצגה, התחלתי בפעם הראשונה לחשוב מה יהיה איתי בגיל הזה", אומר פלר. "מה אני ארצה, האם בכלל עוד ארצה דברים. זה מאוד חיבר אותי לאוכלוסייה המבוגרת, שלפעמים בגלל שאנחנו רצים קדימה, אנחנו מרגישים שהם מעכבים אותנו ומעדיפים לרכז אותם ביחד, רחוק מאיתנו.

זה מעניין כי גם את הילדים הקטנים אנחנו זורקים בגן וזהו. כשהגעתי בפעם הראשונה לשים את הילדה שלי בגן, נקרע לי הלב".

  [#middleBanner] 

"מצד שני", אומר לנדא, "אנחנו מראים שאפשר להתחיל גם בבית אבות בחיים חדשים ומפנים את המבט דווקא לדברים הטובים, לא לדעיכה. החיים במקומות האלה לפעמים יותר תוססים מהחיים של הצעירים. חיי חברה, מסיבות, חוגים".

אבל המסע אל הפנטזיה בהצגה, הוא לא סוג של בריחה מהמציאות של הזיקנה?

לנדא: "זו לא בריחה, זה מסע אל התת מודע, למקום שהוא מטאפורי". 

"ההצגה היא אמנם קומדיה", אומרת גדעוני, "אבל היא גם מאוד מרגשת. כל אחד משני האנשים האלה מגיע עם מטען. האחד מאוד קשור לאשתו שנפטרה ולא נפרד מהתמונות שלה ומהמפית עם הריח שלה, השני אובססיבי ליצירה המוזיקלית שלא הצליח לסיים.

הבחירה של שניהם, בסופו של דבר, היא לשחרר, כדי לאפשר לדבר חדש לקרות. המסע שהם עוברים מחבר ביניהם, למרות שהם טיפוסים הפוכים לגמרי. הם מקבלים השראה אחד מהשני. דווקא השוני ביניהם, עוזר להם להתגבר על קשיים".

ההצגה "בית האבות על שם מר דיקרמן ורעייתו" תעלה בתיאטרון "ענבל" במרכז סוזן דלל בתל אביב ב-1.6 ב-14:00

מי האמנים שמגיעים לארץ בקיץ 2018?

המדריך לבילוי בחינם ברחבי הארץ

 המסעדות עם הנוף הכי יפה בארץ

חוויה קולינרית ביקבי הארץ

לאכול, להתארח, להתאהב: הבשלניות שמארחות בביתן

אופנת וינטג': שופינג מוצלח בשוק הפשפשים

 הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה