החיים הם לא מה שהבטיחו לנו

הסופר ג'ונתן פראנזן נחשב לאחד מיקירי הספרות האמריקנית העכשווית האיכותית. פראנזן בהחלט ראוי למוניטין שצבר כסופר איכותי ולמקומו בליגה הבכירה של סופרים אמריקנים בני זמננו. הוא מצטיין בתיעוד האמריקנה בת זמננו, בפירוק לגורמים של ה"אמריקניות" והרכבתה לסאגה סיפורית מורכבת. כזה הוא גם ספרו האחרון "חירות". פראנזן, כאמור, כותב את אמריקה בצבעים חיים. זה יתרונו, וגם חסרונו במידה מסוימת לקורא הלא אמריקני, שאינו בקיא בהבדלים ובפערים תרבותיים בין כאן לשם ובאופן בלתי נמנע, בעיקר משום כך, משהו הולך לאיבוד בתרגום.

"חירות", כמו קודמו "התיקונים", זכה במולדתו לשלל שבחים ולהצלחה מסחרית ושהה שבועות רבים בראש רשימות רבי המכר, הישג בהחלט מרשים, שכן מדובר בספר עב כרס ובספרות יפה וממש לא קלה. עכשיו בעברית הוא מציב את האתגר - וזה אכן אתגר - לחובבי ספרות כאן.

פראנזן ממקד את הסאגה שלו במשפחת ברגלנד: האב וולטר, האם פטי, שני ילדיהם ג'ואי וג'סיקה, וסביבם שורה של לוויינים אנושיים, שחקני משנה בדרמה של חייהם: ריצ'רד כץ - רוקר רווק, חברו הטוב של וולטר שהיה שותפו לדירה באוניברסיטה; קוני - בת השכנים המאוהבת באובססיביות בג'ואי והוא בדרכו המעוותת בה; לאליתה - העוזרת של וולטר במיזם שמורת הציפורים שלו, שמאוהבת בו והוא בדרכו בה; ועוד גלריה שלמה של קרובים, חברים, שכנים, יריבים, שותפים ועוברי אורח בחיי המשפחה.

וולטר ברגלנד הוא בן למשפחה שניתן להגדירה קשת יום מעיירה נידחת במינסוטה, איש עקרונות שבזכות חריצות, נחישות ומזג טוב התקדם בחיים. פטי, אשתו, היא בת למשפחה מיוחסת מצפון מדינת ניו יורק, שיחסיה עם משפחתה קרירים ורופפים. באוניברסיטה הייתה כוכבת כדורסל שהקריירה שלה נגדעה בגלל רגל שנשברה, ואחרי נישואיה היא נהפכה לעקרת בית אידיאולוגית, מין מרתה סטיוארט מושלמת שכזו.

פראנזן מפוצץ את הבועה שהוא עמל על יצירתה כבר בפסקה הפותחת של הספר, שבה מובהר כי מי שהיה ראש המשפחה המושלמת מהשכונה שנהפכה לטרנדית בתקופתם (שנות ה-80 של המאה ה-20) בסנט פול שבמינסוטה, מסתבך בהמשך בעסקות מפוקפקות בוושינגטון, מתגלה כאישיות בעייתית והורס לעצמו את הקריירה. ואחרי שפראנזן מוסר לקוראים את המידע הזה, הוא חוזר להתחלה (אחת מהן, אחרת תיחשף בהמשך באוטוביוגרפיה שכותבת פטי, המציגה גרסה וזווית אחרות לדברים), וטווה בהדרגה גדושה בפרטי פרטים את שמיכת הטלאים של חיי משפחת ברגלנד על פני כשלושה עשורים, שמיכת טלאים שהיא בעצם שיקוף ההוויה האמריקנית של אותה תקופה.