החיים קשים, הזוגיות עוד יותר

"מלאכת החיים" נחשב לאחד ממחזותיו הקלאסיים של חנוך לוין, ובצדק: זהו מחזה פשוט גאוני, בכל צורה ואופן ששני המושגים ההלו מתחברים ונפרדים. הוא פשוט, לכאורה פשוט, פשוט לכאורה, גאוני, ופשוט גאוני. הוא מסוג המחזות שאפשר (וצריך) להעלות ולצפות בהם שוב ושוב, והזמן שחולף אינו מעמעם בהם דבר. הם לנצח מציעים אתגר מקצועי מפתה לשחקנים ולבמאי, ואתגר רגשי-אינטלקטואלי לקהל. ההפקה שעלתה עכשיו בבית ליסין היא השלישית שעולה מאז שהמחזה נכתב (ולפי מה שכותב יצחק לאור בתוכנייה, לוין בכלל שקל לגנוז את המחזה בהתחלה, כי חשש שהוא סנטימנטלי מדי ולא מספיק טוב). קדמו לה הפקה של הבימה ב-1989 עם נסים עזיקרי, ליא קניג ושמעון לב-ארי, ושל בית ליסין ב-1998, עם יוסי בנאי, תיקי דיין והוגו ירדן. הפעם נכנסים לחדר המיטות, ובעצם לזירת הקרב הזוגית הלוינית, ששון גבאי בתפקיד יונה פופוך, לאורה ריבלין כאשתו לביבה, ויצחק חזקיה כידידם של בני הזוג, גונקל. רוני פינקוביץ' ביים את סיפור ההתנצחות של בני זוג הנשואים שלושים שנה, אנשים הגונים ורגילים שגידלו ילדים שפרחו מהקן ונותרו לפתע שוב לבדם. יונה מתעורר לילה אחד לתובנה המרעישה שלא טוב לו בחייו השגרתיים-משמימים לצד אישה שכל מהלך ומילה שלה הוא צופה מראש ולא ממש אוהב, בלשון המעטה. הוא רוצה לעזוב, ללכת, למצוא משמעות לחייו. הוא מטיח בה דברים קשים, מילים בוטות. לביבה בתחילה משדלת, מתחננת, מדברת על לבו. אחר כך היא מתעמתת, מלגלגת, הולמת במילים. הם רבים, חושפים ונחשפים, מדברים בפתיחות מכאיבה; פוצעים זה את זה, לועגים, מגלים פחדים ושאיפות, מחליפים מהלומות נפשיות ורגשיות. בשיאה של המריבה פולש לתוכה ידידם גונקל, שבחיפוש אחר גלולה נגד כאב ראש (בית המרקחת סגור) ראה את האור בחלונם והחליט גם לברר מה פשר האור בשעה החריגה, וגם למצוא מזור לעצמו. יחסי הכוחות משתנים בבת אחת. לא עוד יונה נגד לביבה ולהפך, אלא בני הזוג פופוך נגד גונקל, ולהפך. וכשגונקל הולך, הם מבינים שבעצם בכלל לא כל כך רע להם ביחד, שבכל זאת יש משהו בזוגיות הבנאלית שלהם. ודווקא ברגע ההשלמה והפיוס הפנימי-חיצוני הזה, פופוך חש ברע ומת, ומותיר את לביבה - אותה לביבה שרצה לעזוב וחבט בה נפשית, שלעגה לו וגימדה אותו - לבדה, בודדה ושבורה.


לוין כתב מחזה מרהיב, מצחיק ונוגע ללב, גדוש באמיתות מנוסחות בפשטות ובישירות מפעימה ונהדרת. המחזה הוא הכוכב האמיתי והעליון של ההצגה הזו. וכל מי שמכיר (מי לא) את פלאי ונפתולי הזוגיות, בעיקר זו המאריכה שנים, כל מי שמרגיש, מכיר ומבין את הפחדים, המאוויים והחששות האנושיים הכי טבעיים ובסיסיים (אושר, אהבה, מוות, בדידות), ימצא במחזה המון דברים שיגעו בו, ירגשו, יצחיקו, יעלו חיוך של הזדהות והבנה, ויטשטשו את הראייה בדוק דמעות ממש מאותה סיבה. קסמו של המחזה הוא שכל צפייה (וקריאה) בו מגלה עוד רובד, עוד משמעות, עוד הברקה, עוד אבחנה דקה, עוד קסם לשוני. פינקוביץ' מעניק ללוין את הבמה הראויה והנכונה. המיטה הניצבת במרכז הבמה (תפאורה ותלבושות: רות דר) היא זירת ההתגוששות, הסמל והממשות המוחשית של הזוגיות במשבר, כמו גם נעלי הבית המהוהות-פשוטות שננעלות, מוסרות, מועפות בשאט נפש או בלהט רגע. אין כאן - ובצדק רב - פעלולים, הסחות דעת חיצוניות או פירוטכניקה בימתית. יש שלושה שחקנים שלובשים את הכסות הלוינית ומתאימים אותה למידותיהם. זהו קונצרט מתוזמר היטב למחזה ולשחקנים. יצחק חזקיה הוא התגלמות הגונקליות, בשפת גופו, בהבעותיו, בחיתוך דיבורו ובנרגנות המכמירה שהוא מרסס סביבו. הוא עושה תפקיד קטן ענק, ודי גונב את הסצנה שלו. עיקר המעמסה מוטלת כמובן על גבאי וריבלין, והדואט שביניהם מענג להפליא. גבאי עושה את שלו בפיג'מה התכולה של יונה, לאורה ריבלין כלביבה פשוט נהדרת. כל הגלריה האנושית של לוין נפרשת על הבמה, בין יונה ולביבה בתוספת גונקל. זו קומדיה מצחיקה מאוד ומאוד נוגעת ללב, קומדיה שמצחיקה עד דמעות, לפעמים של עצב.
שורה תחתונה:
מחזה מרהיב בביצוע מצוין. מומלץ ביותר.
"מלאכת החיים", תיאטרון בית ליסין. מאת: חנוך לוין; בימוי: רוני פינקוביץ'; תפאורה ותלבושות: רות דר; מוזיקה: יוסי בן-נון; תאורה: זיו וולושין. משתתפים: ששון גבאי, לאורה ריבלין, יצחק חזקיה. משך ההצגה: כשעה ורבע ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

בנות עם פרצוף צנע ובנים אייזן בטון

הצצה מרתקת לעולם שנעלם

עד שהאהבה מנצחת

ארבע נשים מגשימות חלום

עסיסיות מתפרצת ותאוות חיים

הצד האפל של הכפר הציורי

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות