היי-טק ישראלי: חשש מפני העתיד

בשנים האחרונות מדברים בעולם העסקי יותר ויותר על הסכנות לעתידה של תעשיית ההיי-טק הישראלית היום. נתונים שסיפק השבוע לעיתונות איגוד תעשיות האלקטרוניקה מספר את סיפורו של החשש הזה בפסקאות בודדות, וצובע בצבעים כהים עוד יותר את העננים בשמי ההיי-טק המקומי. על פי המסמך של האיגוד, עלות העסקתו של מהנדס ישראלי היא 114 אלף דולר בשנה בממוצע. לשם השוואה, העסקת מהנדס בארצות הברית עולה כ-130 אלף דולר בשנה, בעוד עלות העסקתם של מהנדס הודי וסיני היא 50 אלף דולר ו-36 אלף דולר בשנה בהתאמה. אלה נתונים קשים מאוד לתעשייה שמכונה זה שנים "הקטר של המשק הישראלי". המשמעות היא שניתן לשכור שלושה מהנדסים סינים במחיר העסקתו של מהנדס ישראלי בודד. יש לכך סיבות רבות, מעבר לשכר הנמוך שלו זוכה מהנדס בסין ובהודו. גם מחיר המטבע, הנדל"ן והשירותים המקומיים עומדים בעוכרי המהנדס הישראלי. אבל כל אלה לא משנים את העובדה שכדי שיוכל לשמור על משרתו לאורך זמן, המהנדס הישראלי יידרש לתפוקה באיכות גבוהה בהרבה מעמיתיו במזרח הרחוק. בכל הנוגע למהנדסים שאינם עוסקים בפיתוח חדשני, ספק רב אם נותר איזשהו בדל של סיכוי לאלה בתחרות על משרתם מול עמיתיהם בסין ובהודו. בישראל אוהבים לספר את סיפור החדשנות הישראלית. אוהבים לדבר על העובדה שישראל היא "מדינת הסטרט-אפ" והיא מצויה בחזית החדשנות העולמית. הסיפור זה מעניין ונעים לאוזן, אולם בעשור האחרון הוא אינו מעוגן במספרים. דומה שעידן החדשנות הישראלית שהיה בפריחה עצומה בשנות התשעים של המאה הקודמת נשען בעיקר על פיתוחים שנולדו בחזית הביטחונית הישראלית (כוחות הביטחון והתעשיות הביטחוניות), שזכו להשקעות מדינה בהיקפים עצומים מאז הקמת המדינה (באמצעות תקציבי משרד הביטחון). אולם בעשור האחרון, ככל שנשחק היתרון של העשורים ההם בתחומי התקשורת והתוכנה, וככל שרכיב חוויית המשתמש תופס נפח מרכזי בהצלחות של חברות היי-טק ואינטרנט, ישראל כבר לא מובילה חדשנית. האמת היא שלסיני או להודי יש סיכוי רב בהרבה לחדש, גם בתחומי האפליקציות לטלפונים חכמים ורשתות חברתיות (שהם התחומים המובילים את העולם הטכנולוגי בחמש השנים האחרונות), שכן הם נשענים על קהלי יעד של מיליארדים, שמאפשרים להם לבחון את הפיתוחים שלהם ואפילו למכור אותם עוד לפני שהם מגיעים לכסף הגדול של העולם המערבי. קשה לראות איך המהנדס הישראלי יכול ליצור יתרון דרמטי על המהנדסים הללו, שיצדיק עלות העסקה גבוהה פי שניים או שלושה. דומה שעדיין קיימים כמה כיסי התמחות שנשענים על עשרות שנות ניסיון ועל מרכזי הפיתוח החזקים של החברות הגלובליות הגדולות, אבל נשאלת השאלה מתי יבקשו החברות הללו לעזוב את ישראל לטובת יעד אחר, שיאפשר להן לעשות את אותה עבודה במחיר נמוך בהרבה. למרבה הצער, דומה שמשקיעים ישראלים רבים הגיעו למסקנות דומות, ומעבירים כבר היום פעילויות פיתוח רבות למזרח הרחוק ולמזרח אירופה. כדי ליצור יתרון שמצדיק פערי עלות שכאלה, נדרשים לישראל תחומים של התמחות נדירה והצטיינות מעל ומעבר לממוצע. כדי להגיע להצטיינות כזו, דרושות שנים של מחקר. אם ישראל רוצה להישאר יותר מהערת שוליים בהתפתחות העולם הטכנולוגי, היא צריכה לבחור את התחומים שבהם היא מעוניינת להצטיין, ולהשקיע בהם סכומי עתק - בראש ובראשונה דרך מוסדות המחקר האקדמיים. אם הדבר לא ייעשה, סביר להניח שבתוך עשור או שניים לא תהיה כאן תעשיית היי-טק כלל, והכלכלה המקומית תישען בעיקר על שירותים, ולכו תדעו, אולי גם גז טבעי ונפט. לטעמי, גם אם תבוא מאלה ישועה כלכלית, ספק רב אם זו המדינה שאנחנו רוצים. אבל על כך בטור אחר.
עוד על כסף וכלכלה:

יוצאים לפנסיה? תכננו את העתיד

משכנתא: איך לבחור?

העלייה בתוחלת החיים והפנסיה שלנו

איך לנהל את התקציב החודשי

קופות גמל בניהול אישי: יתרונות וחסרונות