הסיפור שנהפך לרומן
| לפני כ-17 שנים עלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי המחזה של עדנה מזי"א, "סיפור משפחתי", שהוגדר אז בתוכנייה "מלודרמה". עמרי ניצן ביים אז את המחזה, שבמרכזו עמדה דמותה של רות שטיין, אישה יהודייה הנשואה לפרופסור באוניברסיטת היידלברג, אם לבת (שיש לה גם אח בעייתי ודודה שחיים איתה), אשר מנהלת רומן יצרי עם פיזיקאי צעיר ממנה ומאוהב בה מאוד. הסיפור שלה ושל המשפחה כולה, שעולה לפלשתינה של לפני קום המדינה ולא מתוך איזו ציונות בוערת, נפרש באמצעות נכדתה של רות, נעמי, שמוצאת את יומני סבתה ודרכם מגלה את הסיפור המשפחתי שמעולם לא סופר לה. סנדרה שדה גילמה אז את רות, שולי רנד - שעוד היה שחקן - גילם את המאהב רוברט, ואני זוכרת שההצגה ריגשה אותי עד דמעות ולא הניחה לי זמן רב אחרי שיצאתי ממנה.
כעשר שנים מאוחר יותר הרחיבה מזי"א את הסיפור - שכפי שהיא כותבת בתוכניית ההצגה החדשה, דמויותיו "המשיכו להציק לי זמן רב אחרי שהמחזה ירד" - וכך נוצר הספר "רומן משפחתי". עכשיו היא חוזרת בגרסה שלישית לדמויות ולעלילה, בהצגה שנקראת כמו הספר - "רומן משפחתי". היא עושה זאת בדגשים שונים ומפרספקטיבה מעט שונה, כפי שהיא מעידה בתוכנייה: "הסבתאות העירה בי תאי גוף שלא ידעתי על קיומם. באופן טבעי, זה גלש לכתיבה, ולמרות שכבר בגרסה המקורית יש רמזים לישועתה של הגיבורה באמצעות נכדתה, בגרסה החדשה נושא זה הוא הנדבך המשמעותי".
בגלגול החדש אכן יש נפח משמעותי ליחסי הגיבורה, רות, עם נכדתה, ובאופן שונה - כמעט הפוך - גם עם בתה, אבל ההבדל העיקרי לטעמי הוא ברוח הכללית של המחזה ובדגשיו. אם במחזה המקורי החשש, הבושה והפחד מפני מחלת נפש תורשתית (גורל או בסך הכול גנטיקה גרועה, כפי שמנסחת מזי"א) מטילים צל כבד ומעיק על הכול ויוצרים מועקה ועצב, הפעם - למרות שהנושא נוכח רוב הזמן, למעט סצנה אחת בסוף הוא בגדר צללית רקע קטנה ועמומה. החוט המקשר הזה - "בין מחלה משפחתית לבעיה לאומית" - כשם מאמרו של פרופ' דני גוטויין המופיע בתוכניות שתי ההצגות בשינויים קוסמטיים קלים בלבד, הוא סוג של נוכח-נפקד. התחושה והאווירה בסופו של דבר ובסופה של הצגה הרבה יותר אופטימיות ונוחות הפעם. פיוס הוא אולי המילה ההולמת: בסופו של דבר הגיבורים - ובעיקר הגיבורה רות - מגיעים לסוג של פיוס וקבלה של עצמם, של בחירותיהם ושל הטעויות שלהם. בתחושת הקלה מפויסת כזו קל יותר לצאת מהצגה, ודאי לעומת העצב בגרסת המקור, אבל לא בטוח שלאורך שנים היא תותיר בצופים סימנים כמו העצב ההוא.
הדבר בולט בעיקר לעומת גילומה של נעמי הנכדה כילדה בידי נעמה שיטרית, שחוזרת לשחזר את דמותה בילדותה ובכך בעצם להסביר את הקשר המיוחד בינה לבין סבתה (ומדוע הגיעו יומני הסבתא שהיא קוראת - ודרכם מובא הסיפור - לידיה דווקא), אחרי ולפני שהיא חוזרת לבת דמותה הבוגרת. שיטרית כנעמי הילדה כובשת ומשכנעת בילדותיות שלה, החל בשפת הגוף וכלה בחיתוך הדיבור ובקשת ההבעות. היא לרגע לא מתיילדת, היא פשוט ילדה. ורגע לפני ורגע אחרי היא צעירה שאיבדה את האדם הקרוב לה ביותר, שעולמה מתערער לפתע ולא רק בגלל מות סבתה, אלא גם בגלל כל מה שמתגלה לה שלא ידעה. ואת ההתבגרות-התמודדות אינסטנט הכפויה הזו שיטרית מגלמת בצורה אמינה ומשכנעת.
שורה תחתונה: מזי"א טובה גם בגרסה מפויסת, ענת וקסמן נהדרת.
"רומן משפחתי", התיאטרון הקאמרי. מאת עדנה מזי"א ובבימויה. תפאורה ותלבושות: אורנה סמורגונסקי; תאורה: אבי יונה בואנו (במבי); מוזיקה: יוסי בן נון. משתתפים: ענת וקסמן, יפתח קליין, אוהד שחר, עידו מוסרי, נעמה שיטרית, רוני שובל, תחיה דנון/ אסתי קוסוביצקי, יוסף כרמון, רוי סער, דניאל בוצר, אלעד כהן. משך ההצגה: כשעתיים ו-20 דקות, כולל הפסקה |
- "תגיד מתי שכבנו בפעם האחרונה?"
- "מה?"
- "הזדיינו, מתי זה היה? מה, במרס?"
את הדיאלוג הזה ניהלו ארנונה...
במוצ"ש האחרון, אחרי שתי עונות, זה סוף סוף קרה: העונה החדשה של "חתונה ממבט ראשון" (ערוץ 12) נפתחה עם שידוך של...
5.5.19 - את התאריך הזה עמית פדר ומשפחתה לא ישכחו לעולם. זה היה היום שבו הזמן עבורה עצר מלכת, ואביה האהוב משה...