הסירו דאגה מלב הנכדים

רובנו, המבוגרים, יתארו את ילדותם בצבעים בהירים, חיים חסרי דאגה כמעט לחלוטין, במיוחד בהשוואה לחיינו הנוכחיים, מלאי הטרדות. ילדינו ונכדינו אולי לא דואגים לגבי פיטורים, חובות, אוברדראפט, או בריאות לקויה, ועדיין הם טרודים בעניינים רבים. חשש מאלימות, מצוקה עקב גירושי ההורים, דחייה חברתית, ואפילו מצוקות כלכליות של ההורים (ראו למשל את עידן התפוצצות בועת ההייטק) ? אלה מקצת מהחרדות העלולות להשפיע על הילדים הצעירים יותר, בעוד הצלחה במבחנים, קבלה לאוניברסיטה ומציאת מקום חברתי הם הגורמים העיקריים לחרדה בגיל מבוגר יותר. המתח יכול להשפיע על כל אחד, אבל היות שרוב הילדים לא מסוגלים לשים את האצבע על הבעיה, תפקידם של המבוגרים לאבחן את סימני האזהרה ולסייע להם. הדבר נכון גם לגבי הסבים והסבתות. יש להם תפקיד במשפחה.
זיהוי סימני חרדה
הילדים מפגינים סימני חרדה בדרך שונה מאשר המבוגרים. ככל שהילד צעיר יותר, כך סביר יותר שהצרות שלו לא יזכו לתרגום מילולי. המבוגר חייב לחשוב במשמעות של מה "נורמלי" לקבוצת הגיל של הילד. בעוד שבדיקת הגבולות של המבוגרים טבעית למתבגרים, התנהגות כזו צריכה להיבדק טוב יותר כשהיא מופיעה אצל ילד בן שבע. רגרסיה להתנהגויות של גיל צעיר יכולה גם היא לבטא חרדה או מתח. אם ילד בן חמש שנגמל לחלוטין מתחיל שוב להרטיב ? יתכן שהסיבה היא חרדה. ילדים יכולים להראות, כמובן, גם סימני מתח של מבוגרים, כמו התרגזות בקלות, שינוי במצב התיאבון, או בעיות שינה.
התוצאות של חרדה אצל ילדים
התוצאות של חרדה בקרב ילדים משתנה מילד לילד. כאשר הילדים מתנסים בחרדה קצרת-טווח ומתונה (כמו החרדה לקראת בחינה בבית הספר), בדרך כלל אין לה תוצאות ארוכות-טווח. אולם, ככל שהילד נאלץ לסבול יותר גורמי מתח, ככל שיש לו פחות שליטה עליהם וככל שמעורבותו של קרוב או בן משפחה בחרדה גדולה יותר ? כך גדול יותר הסיכוי להשפעות ארוכות-טווח רציניות.
תפקיד הסב(ת)א
ילדים רגישים לסביבתם הרבה יותר מכפי שרבים מהמבוגרים מבינים. לא משנה עד כמה המצב קשה, לעולם אל תשתמשו בנכד/ה כאוזן קשובה לשטוח בפניו/ה את בעיותיכם. גם אם הילד נראה עמיד בפני חרדות, אין ילד שברשותו משאבים פנימיים כדי להתמודד עם חרדות של מבוגרים. במקום זאת, היו אתם האוזן הקשבת לנכד. אהבה ותשומת לב של בני המשפחה היא המזור הטוב ביותר בזמנים קשים. חיזרו ואימרו לנכדיכם כי תאהבו אותם ? לא משנה מה יהיה. היו זמינים בטלפון, במייל, בדואר, או בשיחה אחד-על-אחד כדי לשוחח על הבעיות של הנכד. הזדהו עם רגשותיו. אל תמעיטו בגילוי הרגשות, גם אם הנושא שהנכד מעלה נראה בעיניכם מגוחך. בכך שלא תבקרו את נכדכם תגרמו לשיחה להימשך. ובכך שתגלו עניין בחייו של הנכד, בלי קשר לגילו, תפגינו את אהבתכם אליו. כל אימת שיש לכם זמן לבלות עם הנכדים, הפכו זאת לשעה של כייף והתרגעות. לילדים של ימינו אין די זמן לשחק. חוקרים מאוניברסיטת מישיגן גילו כי 75% מיומו של הילד מתוכננים (שלא לומר מתוכנתים) לפעילויות קבועות מראש בקפידה. זמן ללא מסגרת נוקשה מאפשר לילדים להיות יצירתיים ורבי תושייה.
מה נורמלי ומה לא?
זיכרו כי דרגה מסויימת של חרדה היא נורמלית, ולעיתים גם חיונית. אפשרו לנכד לדעת כי זה מקובל להרגיש רגשות כמו זעם, פחד, חשש, בדידות, או מתח, וכי אנשים אחרים חולקים איתם אותן בעיות ורגשות. מניעת החשיפה שלהם לחרדה חריפה אולי חשובה, אבל התנסות בחרדות החיים הנורמליות מפתחת את מנגנוני ההתמודדות. תמיד חפשו עזרה מקצועית כאשר החרדה גורמת לבעיות רציניות בתפקוד נכדיכם בבית הספר או בבית.