הפורומים של בני הדור השני לניצולי שואה

"אני אישית כבר לא כל כך צריכה את הפורום הזה", אומרת מיכל טולפן, מנהלת פורום "שואה - הדור השני" בתפוז, לאחר שבילתה בו מאות שעות בשנים האחרונות. "אחרי הרבה זמן אתה מגיע להשלמה. אתה מבין שההורים לא היו יכולים להתנהג אחרת, ואנחנו לא היינו יכולים לגדל אחרת את הילדים שלנו, ולפעמים יצא טוב מזה. אבל חשוב לי שאנשים אחרים יידעו שיש מקום כמו הפורום הזה שבו הם יכולים לבטא את התחושות שלהם". מצוקותיהם של ילדי הניצולים, שכבר תוארו במספר רב של מחקרים ויצירות אמנות, מושמעות בפורום במלים ישירות ואותנטיות (tinyurl.com/6edyjr). "חלומות על נאצים שרודפים אחרי - אסור לספר לאמא", נכתב בפורום, "כי מה פתאום הם מופיעים בחלומות שלי? הרי הם החלומות שלה". ואחרת כתבה: "כשהייתי אמא לילדים, לא השמנתי בגלל ?חבל לזרוק'. פשוט חילקתי לילדים, חיכיתי עשר דקות, ואז היתה לי מנה שמורכבת מחלקי ארוחותיהם". ניצולי השואה החיים היום הם לרוב אנשים מבוגרים מאוד, ומעטים מהם גולשים באינטרנט. הקהילה הפעילה ביותר, שנפתחה לפני כשנה, היא פורום ניצולי שואה
באתר מוטק'ה
(motke.co.il) המיועד לאוכלוסייה מבוגרת. בפורום יש עשרות משתתפים, שעוסקים בעיקר באיתור קרובים, חיפוש נכסים וענייני פיצויים. עם זאת, הזיכרון והכאב של דור ההורים מהדהד בעוצמה דרך חוויית החיים של הבנים בכמה פורומים המיועדים לבני הדור השני לניצולים. טולפן מספרת שבכל שנה אנשים נוספים מגלים את התפקיד המכריע שמילאה השואה בסיפור חייהם. "יש אנשים שרק עכשיו מגיעים לתודעה", היא אומרת, "לאחרונה נכנסה לפורום מישהי ששאלה: ?אתם חושבים שהעובדה שאבא שלי היה בשואה יש לה קשר לבעיות שלי? זה אף פעם לא עלה בדעתי'. רק עכשיו מתחילות להיפתח העיניים של אנשים שההורים שלהם היו ילדים בשואה. עד עכשיו הם לא חשבו שיש לזה השפעה. ויש דור שלישי, שמגלה תופעות דומות". גילי כנעני, פסיכותרפיסטית שעובדת בעמותת "עמך", מנהלת פורום של "ניצולי שואה ודור ההמשך" באתר דוקטורס (tinyurl.com/6cxkse). לדברי כנעני, למרות שמו של הפורום כל המשתתפים בו הם למיטב ידיעתה בני הדור השני לניצולים. "בשבילם האינטרנט הוא נתיב מאוד נוח", היא אומרת. בפורום שבו כל מלה טעונה כל כך, גם ההחלטה על בחירת כינוי מקבלת משמעות מיוחדת. "יש אנשים שמלידתם קיבלו את שמותיהם של אלה שנספו, וזה כשלעצמו בונה את הזהות סביב זיקה של אובדן", אומרת הפסיכולוגית רוני פרישוף, שחקרה את פורום הדור השני בתפוז. "בפורום יש לך חופש לתת לעצמך שם משלך, ומבחינת האנשים האלה יש לזה משמעות מיוחדת. החוויה של דור שני בבית היא שאין לאן לברוח. הם באים לפורום כדי לגעת בנושא ממקום קצת אחר - להתקרב, אבל להתקרב אחרת, ממקום לא מזוהה, לא מחויב". פרישוף מסבירה שהמבנה הנפשי של ניצולי השואה העמיד בעדיפות עליונה את ההסתגלות למציאות החיצונית. "כל ניסיון לגלות את ?העצמי האמיתי', שהוא פנימי יותר, לא צפוי ולא תמיד מסתגל, נחשב משובה מסוכנת שיש להכחידה, הן אצל הניצולים והן אצל ילדיהם", היא טוענת. לדבריה, יותר מאשר קבוצות אחרות, האינטרנט מספק לבני הדור השני לניצולים מרחב המאפשר להם משחקי זהות, פנטסיות ו"חלימה בהקיץ", שלא התאפשרו בחינוכם. "זה מרחב שבו אפשר ללבוש ולפשוט זהויות, וכך לשחק עם הזהות העצמית ולגלות את ?העצמי האמיתי', ללא הקליפות החיצוניות שנערמו וחנקו אותו", היא אומרת. טולפן מסכימה. "בבסיס ההישרדות של הורינו ובבסיס החינוך שלנו עומדת הפוזיציה הנוקשה של ?הכל בסדר אצלי' ושאני מתפקד מצוין", היא מסבירה, "הפורום מערער על הפוזיציה הזאת ומתמודד עם התשתית העמוקה ביותר של בן הדור השני: עם הכאב המוכחש של ההורים ועם הכאב המוכחש הפרטי שלנו". ומה קורה כאשר מישהו משורדי הגטאות והמחנות נכנס לפורום המיועד לדור הבנים? הפורום אמנם פתוח לכל, אך טולפן מדגישה שהוא אינו מיועד לניצולים עצמם. המטרה בהקמתו היתה דווקא לפתוח מרחב שבו יוכלו בניהם ובנותיהם של הניצולים לדבר מבלי לחשוש שיפגעו בהוריהם. "נכון שאי אפשר לעצור איש מלהגיע לפה, אך באופן רשמי אני רוצה את המקום הזה רק לעצמי", כתבה אחת המשתתפות, "בבית הייתי חייבת אותם, פה זה המקום שלי בלעדיהם". לדברי טולפן, "אנחנו, שגדלנו אצל הורים שכל כך סבלו, סוף סוף מצאנו מקום שלנו, בשבילנו, בלעדיהם. זו פינת חופש מהאשמה ומהתנצלויות אינסופיות. זה מקום שבו מותר לנו לחשוב ולכתוב ?דברי כפירה' מבלי שמיד נרגיש אשמים. כל החיים שלנו היינו תחת התפישה כמה הם סבלו ואיך אנחנו צריכים לפצות אותם על מה שהם עברו. כשאתה בן של אדם שכל כך סבל לכאורה אין לך לגיטימציה לקטר. הפורום הוא מקום שנותן לגיטימציה לקטר על ההורים". אבל גם בגבולות התומכים של הפורום, ועל אף שהוריה כבר מתו, טולפן התקשתה לבקר אותם. "כשהייתי כותבת הודעות קשות, בעיקר על מערכת היחסים עם אמי, הייתי מקלידה אותן בשפתיים קפוצות. הרי אסור להגיד דברים כאלו בקול", היא כתבה בטקסט שפירסמה בפורום. עם זאת, פרישוף מזהירה שבדינמיקה המתפתחת בפורום עשויות להיות גם סכנות. "כשקבוצה גדולה עוסקת בשיח של רחמים עצמיים, קורבניות וכעס זה יכול להיות בעייתי. המנהל חייב כל הזמן לשמור על אינטגרציה, ולנסות להדגיש את חצי הכוס המלאה. פורומים יכולים להיות קבוצת תמיכה מדהימה, אבל אפשר גם להגיע למצב של קורבניות, זעם, טינה שנאה, וגם למריבות ולתוקפנות בתוך הפורום. זה עולם תוכן של נאצים וקורבנות, ובתהליך מקביל זה יכול להיגרר לתוך הפורום, שגם בו יהיו תוקפנים וקורבנות. קורבניות זה דבר שעובר מדור לדור". (עפרי אילני - הארץ)



לפורום השואה במוטק'ה -
לחצו