הרהורים על השכול

צילום: רונן מאיו

במוצאי שבת (13.4) יוקרן בערוץ 2 סרטו התיעודי של אבי המי, "למות בעד ארצנו". הסרט, שנעשה בהשראת ספרו של העיתונאי רוביק רוזנטל "האם השכול מת", עוסק בתרבות השכול בישראל, אבל מזוויות שונות, לא מקובלות, שנוגדות את הקונצנזוס ומערערות על הנחות יסוד מקובלות, וכולן של אנשים שהשכול הוא חלק בלתי נפרד מחייהם, שהמוות של צעירים לידם וסביבם, למען המולדת, גרם להם לשאול, לכעוס, לערוך חשבון נפש נוקב ולהגיע למסקנות אחרות מהמקובל. המסע הזה מתנהל בתוך מסגרת זמן שנעה מבוקרו של היום שהוא ערב יום הזיכרון 2012 ועד לסיומו למחרת, על סף יום העצמאות עם הזיקוקים והפטישים.

המי פותח את הסרט בהסבר - שנתיים עבד על הסרט שבא לבחון את האקסיומות שעליהן גדל וחונך, שטוב למות בעד ארצנו, שבמותם ציוו לנו את החיים וכן הלאה, ובתהייה - "את ילדיי חינכתי באותה דרך, לא מעיוורון, אלא מאהבה למקום הזה, אותה אהבה שמביאה אותי היום לתהות: האמנם המדינה מעל הכול?" הוא מתלבט עם שורה של אנשים שהשכול נשזר בחייהם והם אינם מסכימים - כל אחד בדרכו ובמילותיו - עם תרבות השכול כפי שהשתרשה כאן.

עמוס ליברידר, יעקב נבות ומנחם רגב, שלושה מוותיקי כפר ורבורג שאיבדו חברים בקרבות מלחמת העצמאות, מספרים איך התחנכו על כך ש"חברים נופלים וזאת שגרת חיים שחייבים לחיות וממשיכים הלאה".

חוה ויכסלבאום, שהיא ובעלה שמואל שכלו את בנם ערן באסון צאלים ב', מודה שהייתה מתאכזבת לו בנה לא היה מתגייס, מה שלא מנע ממנה להיאבק בשלטונות הצבא על הזכות לחרוט על מצבתו גם את שמות אחיו. "זה הילד שלי, הוא לא מספר", היא אומרת.

יעקב ואנני גוטרמן שכלו את בנם רז בקרב על הבופור ויעקב כעס ועדיין כועס על ההתנהלות ועל היחס למוות ולמלחמות. בשעתו כתב מכתב לבגין, לשרון ולרפול, בו האשים אותם ברצח הצעירים. "נורא עצוב שהמציאות של אברהם שמקריב את יצחק נמשכת כל הזמן, והציבור מקבל את זה. יש פה גלוריפיקציה של המוות והשכול".

הסופר יורם קניוק מספר על 23 נופלים, "מטובי הלוחמים של הראל", שנשלחו להוביל ולהציל את החיילים הפשוטים - כמוהו, בן 17 וחצי במלחמת השחרור - ושואל, "למה? בשביל מה? אתה לוחם ומת כדי שאחר יחיה, וזה סיפור אינסופי". הוא "לא חושב שצריך ימי זיכרון... אנחנו הופכים כל דבר לריטואל. זה כאב אמיתי ולא ניתן לעשות ממנו הצגה, ואנחנו עושים הצגות כל שנה".

המשורר עלי אלון שמצטט משירו "בהר המנוחות" - "בהר המנוחות אין מנוחות" - קובע ש"לישראלי יש שלוש ביוגרפיות: האזרחית - שאנחנו יושבים פה, הצבאית - כל אחד זוכר את המספר האישי שלו, וזו של השכול והמוות - אתה חי עם אנשים בתוך הקבר שלהם וחייב לתת הצדקה ומשמעות למוות שלהם".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק  

העיתונאי רוביק רוזנטל, ששכל את אחיו ואשר הסרט נעשה, כאמור, בהשראת ספרו "האם השכול מת", חולק על ההתייחסות למוות, לשכול ולזיכרון. הוא מספר על הפעם היחידה שהלך לטקס הממלכתי ביום הזיכרון, בשביל החברים של אחיו, שביקשו. "זה אירוע איום ונורא. אין בו רגש, אין כאב, שום אינטימיות או זיכרון... חזן מזמר משהו, קצין בכיר או נציג הממשלה נושא נאום שלא אומר שום דבר, אין מקום ואף אחד לא מביט על השני. בעיני זה חילול הקודש", הוא אומר. "אני חושב שנתחיל להבריא ביום שבו הצבא, אפילו בתנאים שלנו היום, יפסיק להיות מרכז החיים שלנו פה ונחזור לתפוס אותו ככלי הגנה על מולדת, לא כמקום שמעצב את האדם, ולא נתפוס את המתים כסמל הקיום פה".

המי מלווה את הסרט לאורכו בקריינות, בתהיות, בלבטים ובתחושות. בתגובה לקטע מטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הוא מהרהר בקול, "תמיד חשבתי שהמתים הם חומת המגן שלנו, בזכותם אנחנו חיים ובשמם אנחנו ממשיכים להילחם. אבל אולי זה בכלל לא נכון", ובהמשך הוא מודה, "אני תוהה לעתים אם יום הזיכרון הוא לא מס שפתיים למשפחות השכולות, כדי להזדכות על תחושת האשם שלנו".

בסופו של הסרט, במעין מענה לתחילתו, הוא אומר: "טעיתי כשחשבתי שאנחנו סוגדים לשכול. אנחנו פוחדים ממנו. הוא מאיים עלינו, על יסודות קיומנו... ולמרות זאת אנחנו ממשיכים להתבוסס בו, עיוורים לראות כמה השכול משמש פוליטיקאים ציניים וגנרלים רודפי שררה".

זהו סרט נוקב, מפוכח ופוקח עיניים, שמעלה לדיון - וטוב מאוד שכך - סוגיות שעל פי רוב מושתקות, ובהחלט ראויות לעיון, להתייחסות ולמחשבה.

"למות בעד ארצנו", ערוץ 2, מוצאי שבת, 13.4, 23:00 (במסגרת "רצועה מהחיים" של הרשות השנייה). תסריט: אבי המי, סרחיו ליברמן, בהשראת ספרו של רוביק רוזנטל "האם השכול מת"; בימוי: אבי המי; צילום: רונן מאוי; צילום נוסף: שלום רופאייזן; עריכה: סרחיו ליברמן; הפקה: צבי שפי. אורך הסרט: 43 דקות