הרשות לחיות, הזכות למות

"יום העצמאות שלי". צילומים: דרור מילר 

"יום העצמאות שלי" מאת דן קלאנזי האמריקני הדהד לי את המחזה שנהפך לסרט (עם ריצ'רד דרייפוס), "של מי החיים האלה לעזאזל", שכתב בריאן קלארק האנגלי. שניהם עוסקים בעיקרו של דבר בשאלת זכותו של אדם על גופו, על חייו ועל מותו. אך בעוד שב"של מי החיים האלה לעזאזל" נמצא במרכז העלילה אדם משותק מצווארו ומטה, המבקש להשתחרר מבית החולים כדי למות ומנהל על כך מאבק משפטי, ב"יום העצמאות שלי" נמצא במרכז הסיפור חולה איידס גוסס - נרקומן סטרייט - המפתח מערכת יחסים עם מתנדב - מורה הומוסקסואל שבא בקביעות לבקרו, ומבקש ממנו בסופו של דבר לסייע לו לסיים את חייו לפי בחירתו.

שאלת זכותו של אדם, ודאי אדם חולה במחלה סופנית, להיות המחליט על חייו ועל מותו, היא אחת השאלות החשובות ששוב ושוב נדחקות מסדר היום למרבה הצער, כי "יש דברים יותר חשובים" או כי מפחיד/ לא נעים לדבר על זה. אבל חשוב וצריך לדבר על זה, ולא רק כשדמות ידועה ומוכרת עושה מעשה (בדרך כלל לא בארץ) או מנהלת מאבק משפטי על הזכות למות בכבוד. וזה מה שעושה המחזאי קלאנזי ב"יום העצמאות שלי", המעלה את הנושא - יחד עם עוד כמה נושאים חשובים ומעניינים שמועלים על הדרך - בצורה ישירה, בכתיבה עניינית ומהודקת, שיש בה גם הרבה הומור (חלקו כמובן שחור), מה שהופך את הכול לנגיש ומעט יותר קל לעיכול.

המחזה זיכה את כותבו בפרס אובי (פרס התיאטרון של אוף-ברודוויי, ניתן בידי עיתון הווילג' וויס), וכיאה, מדובר במחזה כתוב היטב, שיש בו גם לא מעט אבחנות תרבותיות וחברתיות נוקבות-עד-שנונות, מחזה קצבי ששתי דמויותיו המרכזיות מנומקות, מעניינות ומעוגלות, והוא כאמור מחזה טעון ומעורר מחשבה. זהו (כמו הרבה מחזות באוף-ברודוויי) מחזה קומפקטי (תפאורה יחידה, בסיסית ופשוטה, שכמעט לא משתנה; מעט אבזור ושינויי תלבושת) לשלושה שחקנים, ובעצם לשניים.

אוי, כמה שזה מצחיק

האומץ לגעת

בין שני עולמות 

איזו מלחמה מצחיקה