זה לא רק ספורט

צילום באדיבות יס דוקו

לקראת סיומו של הסרט התיעודי "גליקמן" שישודר ביום ב' (9.12) בערוץ יס דוקו בלוויין, נראה מרטי גליקמן בטקס שנערך בשנת 1998, שבו הוענק לו (ולחברו המנוח סם סטולר) אות הוקרה מיוחד - והתנצלות (הסבר יבוא) - מטעם הוועד האולימפי האמריקני. כחלק מנאום התודה שלו סיפר גליקמן על מפגש בינו לבין אצן יפני, שנערך על מסלול תחרות אתלטיקה בינלאומית כשבועיים אחרי אולימפיאדת ברלין ב-1936, מרוץ שבו זכה גליקמן במקום הראשון והאצן היפני סוזוקי במקום השלישי.

גליקמן מספר על ידידות נטולת מילים בת שלוש דקות, שגרמה לו לבכות כעבור שנים ספורות, כששמע כלוחם מרינס, על מותו בקרב של סוזוקי במלחמת העולם השנייה. "זו מהות הספורט", אומר שם גליקמן, "הרעות, האהבה שאנחנו חשים זה לזה". וזו, אולי בתמצית, מהות ההתייחסות - החיובית והבריאה - לספורט בארצות הברית, שלעתים קרובות מדי כל כך נעדרת אצלנו, במקום שבו כל משחק כדורגל נחשב בטעות למלחמה.

קשה לי להאמין שהסרט יכול להיות כלי חינוכי לחובבי/אוהדי ספורט מקומיים, שישנה-ישפר אולי במשהו את גישתם לספורט. מה שהוא אולי כן יעשה - מעבר להיכרות עם דמות שבעקיפין נוגעת בכל חובב ספורט הצופה/מאזין לשידורי ספורט - זה קצת להרחיב את האופקים וההסתכלות על הנושא, לחזק ולהבהיר את התזה הגורסת שספורט אינו רק ספורט, אלא תרבות, ממש כמו ענפי תרבות אחרים. כי הסיפור של גליקמן, בן למשפחה יהודית מהברונקס בניו יורק (יליד 1918), שהיה ספורטאי מוכשר ומצליח לפני שנהפך לשדרן ספורט שעיצב את סגנון השידור הרווח עד היום, טבע עולם מונחים שלם וגידל דורות של שדרים שהלכו בעקבותיו, מגלם בתוכו את המהות הזו, שהרבה מעבר למהלכי פוטבול, תרגילי כדורסל, סטטיסטיקות בייסבול או מהירות ריצה.

הוא היה אלוף בית הספר שלו בריצה ואחר כך אלוף המדינה. הוא שיחק פוטבול בתיכון והוביל את קבוצתו להישגים, ובמימון חמישה בוגרים יהודים הלך ללמוד באוניברסיטת סירקיוז ב-1935. בשנתו הראשונה שיחק שם פוטבול והיה אצן והתקבל לנבחרת האולימפית האמריקנית שהתכוננה לאולימפיאדת ברלין. הוא אמור היה לרוץ במרוץ השליחים, אך הוא וחברו האצן היהודי היחיד הנוסף, סם סטולר, נופו ברגע האחרון מההרכב (ולא עזרו גם מחאותיו של ג'סי אוונס הגדול) בטיעונים שונים ובעצם - בגלל יהדותם (ע"ע ההתנצלות לעיל).

דרך סיפור האולימפיאדה ההיא חושף הסרט משהו מהצד המכוער בספורט - את הפוליטיקה, האנטישמיות ולכלוכים שונים מאחורי הקלעים. שד האולימפיאדה ההיא לא הרפה מגליקמן, שמכה על חטא בסרט על כך ששנה אחרי האולימפיאדה שתק במשחק של נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה נוכח אפליה גזעית, ועל כך התחרט כל חייו, ומספר על התפרצות זעם שהייתה לו כשביקר שוב באצטדיון האולימפי בברלין מקץ 49 שנים.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

את המוניטין הגדול שלו עשה כשדר ספורט ברדיו ובטלוויזיה. גם כאן נאלץ לא פעם להתמודד עם אפליה, הן בגלל יהדותו והן בגלל הניו-יורקיות שלו. אחד ממרואייני הסרט אומר שגליקמן הקדים את זמנו לא אחת. כך או כך, גליקמן היה הספורטאי הראשון שנהפך לשדר, האיש שהחדיר את ענף הכדורסל לתודעה ולתקשורת האמריקנית, שהמציא ז'רגון וסגנון ושינה לחלוטין את נוף שידורי הספורט בטלוויזיה למה שמוכר - גם אצלנו - היום.

בסרט משובצים קטעי ראיונות עם גליקמן עצמו (שמת ב-2001 בגיל 83 מסיבוכים בעקבות ניתוח לב), קטעי שידורים שלו, סרטים ישנים בשחור-לבן מימיו כספורטאי - אצן ושחקן פוטבול - ומאולימפיאדת ברלין; שורה ארוכה של ראיונות עם שדרים שהיו חניכיו והוא היה המנטור שלהם, עם בכירי עולם הספורט לענפיו, ועם דמויות מוכרות (השחקן אליוט גולד, למשל) שהיו ממעריציו.

הסרט, כאמור, מאיר צדדים נוספים של עולם הספורט ושידורי הספורט, כמו שלל פעילויותיו של גליקמן לקידום ספורט בקרב נוער, כמו מעורבותו והשפעתו על רשת הכבלים HBO בראשית ימיה בתחילת שנות השבעים של המאה שעברה, אז עשתה את צעדיה הראשונים בעיקר כרשת ששידרה ספורט וכן הלאה. אין כאן תחקיר מעמיק בנושאים השונים הנושקים לספורט, וגם הדיוקן המוצג של גליקמן הולם לחלוטין את סגנון כל היכלי התהילה שבהם יש לו מקום של כבוד, ובכל זאת - זה סרט שחובבי ספורט, שידורי ספורט ותרבות ספורט ימצאו בו עניין, גם אם לא שמעו עד כה על גליקמן עצמו.

"גליקמן", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ב', 9.12, 22:00. הפקה של HBO. תסריט, בימוי, הפקה וקריינות: ג'יימס ל. פרידמן; עריכה: פרנק לפלין, קית' רובינסון, ג'וש טראנק; מוזיקה: דיוויד קרבונרה; מפיק ראשי: מרטין סקורסזה. אורך הסרט: שעה ו-18 דקות

מאמן כושר מוסמך - בן 90