זכרו איך לשכוח

 צילום באדיבות יס דוקו

יש מחלות שאנשים נרתעים מלדבר עליהן ו/או חוששים לשמוע עליהן. אלצהיימר היא אחת מהן. בימאי סרטי התעודה האמריקני עטור הפרסים אלן ברלינר החליט לדבר על המחלה בצורה הכי גלויה וישירה, אבל ממש לא קלינית. והוא עושה זאת בסרט מרתק - ולעתים שובר לב - שבו הוא מדבר על זיכרון ושכחה, חיים ומוות, עם אדם שחלה במחלה: בן דודו הרחוק, המשורר והמתרגם אדווין הוניג.

"בן דוד רחוק: אחרי הזיכרון" נקרא הסרט, שיוקרן בערוץ יס דוקו בלוויין ביום ב' (4.11; וגם ב-VOD), סרט מאלף, אנושי ואמיץ. הוניג, כך מתברר, הביע את הסכמתו לעשיית הסרט עוד כשהיה צלול, והסרט עוקב אחרי הידרדרותו המנטלית, כשברלינר לא עושה הנחות, לא להוניג, לא לקרוביו ולחבריו, וגם לא לעצמו. הוניג, שמת ב-2011 בגיל 92, גילה אומץ לב ופתיחות רבה כשהסכים לתיעוד הזה, אבל יש להסיר את הכובע גם בפני ברלינר, שלא ממצמץ לרגע, שואל הכול ומציג תמונה מלאה, לא מתחנפת ולא מיופייפת.

לפני ואחרי הכול, מדובר פשוט בסרט תיעודי מצוין. הוא לא רק עוסק בנושא מאתגר, טעון ומעניין באמצעות גיבור בעל שיעור קומה ויכולת ביטוי מדהימה גם כשהוא כבר לא זוכר על מי בדיוק ועם מי בדיוק הוא מדבר. הוא גם עשוי היטב, קצבי ומרתק לעין, לאוזן, למוח ולנשמה. ברלינר משתמש בתבונה במדיום הקולנועי בשילוב מושכל ובמינונים מדויקים של צילומי סטילס, קטעי סרטים ישנים בשחור-לבן וצילומים היסטוריים המשמשים כאילוסטרציה. נקישות מקשי מכונת כתיבה משמשות מעין נקישות מטרונום למוזיקת הסרט, שנע בין מרואיינים, עדויות, השיחות עם הוניג, בין שיריו וקרעי חייו וזיכרונותיו.

הוניג של הסרט הוא אדם זקן, שהולך ומזדקן מול המצלמה - שהוא אינו זוכר מהי - וברלינר אורג לפניו מחדש את סיפור חייו. הוא נולד בברוקלין, ניו יורק, ב-1919, אביו היה חזן. אחיו סטנלי נדרס למוות כשהיו ילדים קטנים, כשרדף אחריו בכביש. אביו האשים אותו ולא סלח לו על כך. בראשית הסרט, מול תמונת ילדות ישנה שברלינר מזהה לו את המצולמים בה, הוא מספר את הסיפור ואומר, "הרגתי אותו... נשאתי חוב נורא שלא יכולתי לשאת, לא יכולתי לחיות איתו". בהמשך הסרט הוא אומר: "אין לי אח סטנלי. הוא גדל ונהפך לכאב".

כשהיה בן עשר התגרשו הוריו והוניג עבר לגור עם סבו וסבתו מצד אביו. סבתו לימדה אותו שלל שפות, וביניהן ספרדית. לימים נהיה למתרגם שירה מספרדית, ועל פועלו זכה בתוארי אבירות מנשיא פורטוגל וממלך ספרד. הוא שירת בצבא במלחמת העולם השנייה, היה משורר, מתרגם, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה ומו"ל.

ברלינר מראה לו סרט אילם בשחור-לבן שבו הוא נראה מספיד את אביו בהלווייתו. "אבי רצה להיות אלוהים, ורצה שאדע שהוא אלוהים. שני הדברים היו שגיאות", אומר האיש שזיכרונו מתפורר בין המילים החומקות ממנו. לאשתו הראשונה, שרלוט, נישא בגיל 20 ונישואיהם ארכו 23 שנים, עד מותה מסרטן. הוניג לא זוכר דבר, לא מזהה אותה בתמונות. הוא קורא את פרק חייו זה במכתב שכתב לקרוב משפחה (שגם אותו אינו זוכר). "לא היו לנו ילדים. למה לא היו לנו ילדים?" הוא תוהה. אחותו מספרת איך לקח שנת שבתון וסעד את שרלוט בשנתה האחרונה. "הייתי רוצה לומר שכתבתי על זה משהו ולהפנות אותך לקרוא אותו, אבל אני לא יודע להגיד מה זה", הוא אומר. ועל רקע גרפיקת תמונות מתחלפות לצלילי נקישות מכונת כתיבה, נשמע השיר היפה שאכן כתב.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

אשתו השנייה, מרגו, המתראיינת בסרט, הייתה סטודנטית שלו. איתה אימץ שני בנים, דניאל וג'רמי. הוניג לא מזהה אותה בתמונת החתונה ותוהה שוב אם יש לו ילדים. מרגו מספרת שהיה אב נפלא לתינוקות, אבל נהפך לאדם אכזרי משגדלו ונהפכו לילדים עצמאיים. שני הבנים, ג'רמי שבא לביקור - ומספר ששמע על מחלת אביו מסטודנט לשעבר כי שנים לא היה איתו בקשר - ודניאל, שחי בסן פרנסיסקו, מנותק מאביו, מספרים שהיה אב משפיל ואכזרי. אמם שמה לכך סוף כשהתגרשה ממנו. הסיפור, המובא מפי כולם כפיסות פאזל שמצטרף לתמונה מורכבת, עצוב וקשה, גם אם בסופו נראה שכולם שמו נקודה והמשיכו הלאה.

גם עמיתים וחברים מתארים איש מעורר השראה שמעולם לא החמיא, אוהב בדידות שערג לחברת אנשים, איש של ניגודים וסתירות וכישרון מופלא ללוש מילים ולעצב בהן אמירות ומחשבות. והכישרון הזה מבליח שוב ושוב מבעד לערפל ההולך וגובר במוחו של הוניג, שבסוף הסרט כבר בעיקר נוהם וגועה הברות לא ברורות. "זיכרון אומר לך מה הדברים החשובים בחייך", הוא אומר לברלינר. "העבר אינו מה שקרה, אלא מה שאתה זוכר שקרה".

מה הכי גרוע בזקנה, שואל ברלינר. "שאתה עומד למות", משיב הוניג. אתה פוחד למות? "האם אני פוחד מהזמן?" אתה פוחד מהזמן? "לא". מה זה זמן? "זמן הוא זיכרון של משהו שחלף". מה הכי מפריע לך בשכחה? "ששכחתי איך מרגישים כשזוכרים". ובסוף, כשברלינר שואל מה המסר היה רוצה להעביר לצופים, משיב הוניג: "זכרו איך לשכוח".

"בן דוד רחוק: אחרי הזיכרון", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ב', 4.11, 22:00. סרט תעודה של HBO, הפקה, בימוי ועריכה: אלן ברלינר. צילום: איאן וולמר; תחקיר ארכיון, עוזרת עריכה: מוניקה סבירון; יועצת תסריט: סוזי קורדה; מוזיקה מקורית: מירנדה הנטוף. אורך הסרט: שעה ו-14 דקות