חנה רביד: המורה של המדינה

חנה רביד בת ה-64, מורה לאמנות זה 39 שנה בבית ספר "יחדיו" לילדים אוטיסטים בתל אביב, מעולם לא חשקה בתהילה או פרסום. המפגש עם ילד חסר מנוחה שנרגע תחת ידיה באמצעות עיסוק בצבע או בחומר, היה תמיד ועדיין מהווה בעיניה גמול הולם  להשקעה, המתמשכת גם אל מעבר לגיל הפנסיה.

אבל החודש זכתה רביד גם בהכרת תודה פומבית על פועלה, כשנבחרה לאחת מששת המורים הזוכים בתואר "המורה של המדינה" לשנת 2018, מתוך עשרות מועמדים, בתחרות שמארגנים, זו השנה העשירית, מפעל הפיס, עיתון "ידיעות אחרונות" והסתדרות המורים.    

המורים הזוכים מדי שנה, הם כאלה שתורמים להישגים הלימודיים של תלמידיהם, מעודדים חשיבה וסקרנות, מקדמים ערכים חברתיים, נותנים מענה אישי לתלמידים על פי צרכיהם, מספקים דוגמה אישית ועוד. מנהלת בית ספר "יחדיו" רוית גבעוני-בוגנר, הגישה את מועמדותה של רביד ואחרי תהליך מיון, התבשרה שהיא בין הזוכים. "אני לא מרגישה הכי נוח עם החשיפה", רביד מודה, "מצד שני, כמובן ששמחתי מאוד לזכות בתואר". 

 
חנה רביד המורה של המדינה. צילום: באדיבותה

משלבת את האהבה לאומנות עם האהבה לילדים

רביד מתגוררת בתל אביב, נשואה, אם לשלושה וסבתא לנכדה. לבית הספר "יחדיו", הראשון שהוקם בארץ עבור ילדים על הספקטרום האוטיסטי, הגיעה שלוש שנים לאחר הקמתו. מאז היא שם, משלבת את האהבה לאמנות עם האהבה לילדים.

למה בחרת בחינוך המיוחד?

"כמורה לאמנות, זה הרבה יותר מאתגר. לתלמידי חינוך מיוחד, אמנות היא לא עוד מקצוע. בחינוך הרגיל, שמים פחות דגש על אמנות, כי מתמטיקה זה הרי יותר חשוב. אצל ילדים עם הפרעות תקשורת, אמנות היא פינה של שקט, של התנסות ולמידה, של תרגול מיומנויות מוטוריות, אבל היא בעיקר כלי חשוב לביטוי. יש תלמידים שלי לשעבר, שממשיכים לעסוק באמנות גם בבגרותם וכמובן מזמינים אותי לפתיחות של התערוכות שלהם".

 
חנה רביד. מטפחת את הילדים גם בסטודיו לאומנות. צילום: באדיבותה

מעבר לשיעורי האמנות שהיא מעבירה לתלמידים, כ-100 ילדים בכיתות א' עד ו', היא מארחת אותם בסטודיו שלה בבית הספר, גם באופן פרטני. "הילדים מאוד אוהבים את הסטודיו", היא מספרת, "את האווירה, את העיסוק באמנות. לפעמים שולחים אלי תלמיד שנמצא בלחץ וקשה להתמודד איתו. כשאני רואה אותו מתחיל לצייר ונרגע, זה עושה לי הכי טוב בעולם.

"גם עם מי שקשה לו לעבוד בקבוצה, אני עובדת בנפרד. אני זורמת עם מה שעושה לו טוב. הוא רוצה לצייר, רוצה לפסל בחימר. עם ילד שאוהב מים וזה מה שעושה לו טוב, אני עובדת על צבעי מים. אני מחפשת את המקום החזק, את נקודת האור".

"עדיין לא רוצה לצאת לפנסיה, אוהבת את העבודה"

כשהגיעה לפני שנתיים לגיל הפנסיה הקבוע בחוק לנשים בישראל, לא פקדו את רביד שום הרהורי פרישה. גם מעסיקיה לא חשבו שהגיע הזמן להיפרד. "להיפך", היא צוחקת, "הם ביקשו שאמשיך. עד מתי? אני לא יודעת מה יהיה, רק שנהיה בריאים. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, היא ממלאה לי את הנשמה. אני מגיעה לבית הספר מוקדם בבוקר, כי יש תלמידים שזקוקים לליווי מאוטובוס ההסעות לכיתה וזה חלק שאני מאוד אוהבת, לפגוש אותם בבוקר וללוות לכיתה. גם לאורך יום העבודה, אני נהנית מכל רגע".

ולא בא לך לפעמים לנוח קצת, לבלות, אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה?

"יש לי חברות שפרשו ומספרות שיש חיים אחרי העבודה. הן הולכות לחוגים, לוקחות קורסים. אני עובדת אמנם במשרה מלאה, אבל כיום רק ארבעה ימים בשבוע, כך שנשאר לי גם זמן פנוי. אני לא מרגישה שהעבודה מגבילה אותי או שאני מפסידה משהו. העבודה היא חלק מהחיים".

בזמן הפנוי היא לומדת יהדות והיסטוריה ויוצאת לטיולים של "מכון אבשלום", עוברת קורסים והשתלמויות. "אני לומדת כל השנים, בשביל ההתפתחות האישית. עשיתי קורס של 'מיינדפולנס', כדי לקבל עוד כלים לעזור לילדים. במקביל, אני מספיקה גם להיות סבתא ואיזה כיף זה. כשרוצים, מוצאים זמן לכול".

חנה רביד: "עדיין לא רוצה לצאת לפנסיה, נהנית מהעבודה" 

ובכל זאת, הוראה היא עבודה שוחקת.

"נכון ולכן יש מעט מאוד מורים בגיל שלי. מורים פורשים בגיל בפנסיה או לפניו, אבל כל אדם הוא עולם אחר. מה שבטוח, מורה שמרגיש שחוק, לא צריך להישאר במערכת דקה נוספת. זה לא טוב לו ולא טוב לתלמידים. הרבה חברות שלי שהיו מורות, הרגישו בשלב מסוים שזהו זה ופרשו".

ואת?

"אני איכשהו לא מתעייפת וכל עוד אני מרגישה שאני תורמת, אני ממשיכה. ברגע שארגיש שאין לי סבלנות, שאין לי יכולת הקשבה, הבנה והכלה, אפרוש. בשנת הלימודים הבאה, בכל מקרה, אני עוד פה".

אחרי הבשורה על זכייתה בתואר המכובד, הציעה לה המנהלת לקחת יום חופש לחגוג, אבל לא חנה. היא התייצבה בבית הספר כרגיל. הזכייה הביאה לא מעט תשומת לב ורביד לא מפסיקה לקבל ברכות וחיבוקים, החל מהמורים האחרים והורי התלמידים אסירי התודה ועד לחברים קרובים ורחוקים. "חברים מכיתה א' איתרו אותי ושלחו לי ברכות", היא מספרת.

"אני לא אחת שאוהבת את אור הזרקורים", היא אומרת, "אבל אין ספק שזו הרגשה מאוד טובה שמעריכים את מה שאתה עושה, שמתעניינים. בשנה הבאה אני סוגרת 40 שנה של עבודה, אז יש כאן סוג של סגירת מעגל ואני מרגישה שעשיתי משהו בחיי, משהו טוב".

 מוצאים עבודה בגיל השלישי

 קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו

הצטרפו לקהילת הצעות עבודה של מוטק'ה