יש חיים אחרי סרטן השד

כשהתגלה אצלה סרטן השד, לפני 34 שנה, לא היה לשרה ירון עם מי להתייעץ. היא הייתה רק בת 36, אם לשלושה ילדים צעירים, כשנפלה עליה הבשורה הקשה, והיא מצאה את עצמה יוצאת לקרב על הבריאות - ללא ידע ותמיכה.

היום, בגיל 70, כשהיא מסייעת בהתנדבות לחולות סרטן שד במסגרת ארגון "יד להחלמה" של "האגודה למלחמה בסרטן", ירון מבינה עד כמה חשובה התמיכה של נשים שהיו שם. גם לחולות החדשות וגם לעצמן. "זה לא קל לשחזר בכל פעם מחדש את מה שעברתי", היא מתוודה, "לפעמים קשה לעודד ויש גם סיפורים שנגמרים ברע, אבל כשאני מגיעה לבית חולים ולא כמטופלת, יש לי שיר בלב. אני מרגישה חזקה".

ירון, המתגוררת במושב עין ורד, חשה את הגוש בשד בעצמה במקלחת, אבל רופא המשפחה טען שמדובר בצינור חלב מעובה. "אינטרנט לא היה אז ולא הייתה מודעות או פרסומים על סרטן השד", היא נזכרת. "גם במשפחה שלי אף אחת לא חלתה עד אז. הוריי איבדו את משפחתם בשואה ולא ידענו אם המחלה הופיעה בדורות הקודמים".

כשהגיעה לבסוף לכירורג בבית החולים "מאיר", התברר שאכן מדובר בגידול בשד והוצע לה לבצע ביופסיה ניתוחית. "אם אני מוצא שהגידול ממאיר - אני כורת את השד", הודיע הרופא. "הייתי אישה צעירה ובלי יותר מדי ידע על המחלה", היא מספרת, "אבל האינטואיציה אמרה שלא צריך לכרות את כל השד. שאלתי אותו: 'אם היה לי גידול באצבע, היית מוריד לי את כל היד?'"

"החלטתי לקחת אחריות על גופי, לא הסכמתי לכריתה מלאה"

 "המטרה היא לחזק נשים אחרות שיעמדו על זכותן להיות שותפות להליך הטיפולי". שרה ירון, צילום באדיבותה

גם לאחר שהתעוררה מהניתוח והתברר שהגידול אכן ממאיר, המשיכה ירון לעמוד בסירובה לכריתה מלאה. "נהייתי 'טראבל מייקרית'", היא מספרת. "לא הסכמתי לכרות, למרות שכולם היו נגדי".

היחס של המערכת הרפואית לחולה היה אז, לדבריה, מאוד פטרנליסטי ושוביניסטי. "לא הייתה שום התחשבות בדעתו של החולה. אמרו לי שממילא השד שלי כבר לא פונקציונלי. אמרות כמו 'את כבר נשואה ובעלך אוהב אותך, אז מה זה חשוב?' רק הבעירו בי אש וחיזקו את ההחלטות שלי".

ירון מצאה תקדימים בישראל לכריתה חלקית ושימור השד, שלא פגעו בסיכויי ההחלמה, ובחרה באופציה הזו כנגד דעת הרוב. "החלטתי לקחת אחריות על גופי", היא אומרת, "לא נתתי שיובילו אותי".

לאחר הניתוח להוצאת הגידול וכמה בלוטות לימפה, עברה ירון סדרת הקרנות וטיפולי כימותרפיה, ומאז היא בריאה. בהמשך, התברר לה שהיא נשאית של הגן BRCA2 הגורם לסרטן השד וסרטן השחלות. אחותה, שחלתה אחריה ונפטרה בגיל 53 מהמחלה ואמה שחלתה גם היא אך שרדה, היו הוכחה נוספת לכך שהסיפור משפחתי.

כנשאית, ירון החליטה לבצע כריתה מונעת של השחלות, שממילא לא היו פעילות, לדבריה, בעקבות הטיפול הכימי שקיבלה. כריתה מונעת של השדיים, לעומת זאת, מעוררת בה הסתייגות. "היום זה טרנדי לכרות את השדיים בגלל נשאות של הגן, בעיקר אחרי אנג'לינה ג'ולי", היא אומרת. "באמריקה זו מגפה. נכון שאפשר לשחזר, אבל יש בזה גם בעייתיות ואמנם קודם כל הבריאות, אבל בלי השדיים זה לא אותו הדבר".

עוד בתקופת הטיפולים הקשה, חשה ירון צורך להתנדב. "כבר בהתחלה הרגשתי שאני חייבת לעזור לחולות אחרות, ובמידה רבה זה נתן לי כוח", היא אומרת. "המטרה לא הייתה לעשות תעמולה למה שאני עשיתי, אלא לחזק נשים אחרות. שיעמדו על דעתן ויהיו שותפות להליך הטיפולי".

"כשהחולה מרגיש שותף, יש לו מחויבות להצלחת הטיפול"

 [#middleBanner] 

עם השנים יצרה תקדים, כשהצליחה לקבל סבסוד מקופת החולים לניתוח קוסמטי להשוואת גודל השדיים, שהאיזון ביניהם נפגם בשל הטיפולים, וסללה בכך דרך לחולות אחרות. במקביל, עסקה בקידום זכויות החולות שהן נשאיות הגן. "הייתי ונשארתי לוחמנית".

לפני 12 שנה פקדה את ירון טרגדיה נוספת, כשבתה חלתה בסרטן מוח ונפטרה בגיל 34. אחרי מות הבת - לטענתה כתוצאה מרשלנות רפואית - החליטה ירון ללמוד משפטים כדי לסייע למשפחות אחרות לתבוע נזיקין. "מה שקרה לבתי לא נתן לי מנוח", היא מספרת. "בגיל 50 עשיתי תואר ראשון ושני במשפטים עם התמחות ברשלנות רפואית, וסגרתי את החשבון של בתי".

את המרץ והכישורים רותמת ירון ב-19 השנים האחרונות גם לטובת ארגונים בינלאומיים, העוסקים בבטיחות ואיכות הטיפול הרפואי ובשיתוף מטופלים במחקרים. במקביל, היא מסייעת לחולות דרך ארגון "יד להחלמה". נפגשת עם חולות, חולקת מניסיונה, מעודדת ברגעים הקשים, משוחחת גם עם המשפחה וחברה בקבוצת תמיכה של חולות צעירות ("אני המאמא").

"המסר שחשוב לי להעביר הוא שבתור מטופל, אדם חייב להיות שותף בהחלטות - בבחירת הטיפול, בבחירת המטפל ובבחירת בית החולים. כשהחולה מרגיש שותף, הוא לוקח אחריות ויש לו מחויבות לטיפול. אני שאבתי מזה המון כוחות".

אורח החיים שלה לא השתנה הרבה בעקבות המחלה. אחרי חמש שנות טבעונות, היא חזרה לאכול הכול ומקפידה לשתות כוס יין אדום בכל יום. "אני גם עושה יוגה והליכות במידה, ואולי הסוד הוא האופטימיות. למרות כל מה שעברתי, אני תמיד בטוחה שיהיה טוב, אבל גם יודעת שאם אין אני לי, מי לי".

"לנשים שנכנסות לחוג הסרטן צפוי מאבק לא קל, אך אפשרי"

"כשנשים אומרות לי תודה, אני מבינה שעשיתי מלאכת קודש". רותי גיל, צילום באדיבותה

גם רותי גיל בת ה-72, מחלימת סרטן שד, מוצאת סיפוק רב בנתינה ובעזרה לחולות אחרות ב"יד להחלמה". "אנחנו שם כדי לתת אוזן קשבת וכתף לבכות עליה", היא אומרת. "לנשים שנכנסות ל'חוג הסרטן' צפויה תקופה לא קלה, ואנחנו מסבירות שהמאבק קשה, אבל כדאי. כשנשים אומרות לי 'תודה', אני מבינה שעשיתי מלאכת קודש".

הגוש של גיל התגלה בבדיקת ממוגרפיה שגרתית. היא הייתה אז בת 59. "נותחתי מקומית אבל זה לא הספיק ועברתי כריתה מלאה של השד וטיפולים. מראש רציתי כריתה מלאה, למרות שאז כבר הלכו על שימור שד. התחושה שלי הייתה להתרחק מהמחלה כמה שיותר והסתבר שצדקתי, כי הגידול לא נשאר בשוליים מוגדרים, אלא התפשט בכל השד.

"החלטתי להתנדב, כי חשוב שנשים תדענה שהטיפולים קשים ונשירת השיער מבהילה, אבל אחר כך אפשר לחזור לחיים נורמליים. אני מעודדת נשים להיבדק ואם כבר חלו לא להסתיר את המחלה, אלא לדבר עליה ולהקפיד לקרוא לה סרטן השד, לא 'המחלה'. אני ממליצה לחולות גם לנהל את המחלה. לבדוק את האפשרויות ואת הטיפולים השונים ולא לתת לאנשים אחרים את הפיקוד. אם אפשר, לנסות לקבל גם דעה שנייה ושלישית".

לחולות שחייבות לעבור כריתת שד מלאה היא רוצה לומר שאפשר להמשיך להיראות טוב ולהתנהל טוב. "אני אפילו לא עשיתי שחזור, לא הרגשתי צורך. אולי זה הגיל, אולי ההתנהלות מול בן הזוג שלי. אני חיה עם זה די בשלום".

גיל נשואה וחיה בקריית אונו, אם לשלושה וסבתא לחמישה, וחייה, היא אומרת, מאוד דינמיים. "עכשיו חזרתי ממכון כושר, אני לומדת ב'מכון אבשלום' ויוצאת לטיולים, ואני גם סבתא פעילה".

אומרת הרבה יותר "העיקר הבריאות"

 משתתפות מסע אופנועים של מחלימות סרטן השד לקידום הגילוי המוקדם. צילום: רמי נחום

המחלה לא הביאה גם אצלה לשינוי באורח החיים. "בתחילת הדרך הלכתי לדיאטנית, למדתי רייקי והתעניינתי במה שיש לרפואה האלטרנטיבית להציע. בהמשך עזבתי את זה. נכון שאני מזכירה לעצמי להיזהר ממצבי לחץ, אבל מתכונת החיים הבסיסית שלי לא השתנתה.

"אנשים אחרי משבר כזה מנסים יותר לבלות, ליהנות, לעשות דברים שלא עשו קודם. לגביי זה לא תפס. אני כן מעריכה דברים אחרת, אבל לא מתנהלת אחרת. מה שכן, אני אומרת הרבה יותר 'העיקר הבריאות'". 

סרטן השד הוא הסרטן השכיח ביותר כגורם תמותה בנשים. על פי נתונים שמפרסמת "האגודה למלחמה בסרטן" לקראת חודש המודעות לסרטן השד החל באוקטובר, בישראל חיות כיום 28,823 נשים שחלו במחלה והחלימו או עדיין מתמודדות. עיקר התחלואה, בשיעור של 78%, הוא בנשים מעל גיל 50. באגודה מזכירים שהאמצעי היעיל ביותר כנגד סרטן השד הוא גילוי מוקדם, וקוראים לנשים לקחת אחריות על בריאותן.

ב-7 באוקטובר התקיים מסע אופנועים של מחלימות סרטן השד לקידום הגילוי המוקדם, ביוזמת קבוצת הפייסבוק "גמאני, האגודה למלחמה בסרטן ומועדון רוכבי הארלי". במסע השתתפו 100 רוכבי הארלי דיווידסון, שהרכיבו 100 מחלימות לבושות בחולצות ורודות. 

טלמידע של האגודה למען הסרטן: 1800-599-995. מוקד יד להחלמה: 1800-36-07-07.   

שירות חדש יסייע בהשגת תרופות
"בדיקת הקולונוסקופיה הצילה את חיי"

ריפוי טבעי: הנשים שעשו את זה מספרות

סרטן הוא לא גזירת גורל

הסרטן שאפשר לנצח

כל משבר הוא הזדמנות לצמיחה

"בזכות המחלה יצאתי לחיים חדשים"

מלכת היופי לניצולות שואה: החיים חזקים יותר

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה