יש לי ארץ אחרת: מהגרים באמצע החיים

בשנים האחרונות תופעת ההגירה מישראל הופכת למדוברת יותר ויותר. צעירים רבים נוסעים לנסות את מזלם בחו"ל, שם המשכורות טובות יותר, החיים זולים יותר וכמו שכתב חנוך לוין, הייאוש נעשה יותר נוח. אך האם התופעה ייחודית לאנשים צעירים? מתברר שלא. גם בני ה-50 פלוס נאלצים לקבל החלטות מורכבות בקשר למגוריהם, ולא מעט עוקרים מכאן. מיכל רביד עזבה לארה"ב בעקבות האהבה, משפחת פליגלמן (מהצד הימני של המפה הפוליטית) ומשפחת ארביב (מהצד השמאלי של המפה), עזבו לקנדה מסיבות פוליטיות.

ד"ר קארין אמית, ראש התכנית לתואר שני הגירה ושילוב חברתי במרכז לאקדמיה רופין, חוקרת את תופעת ההגירה. "בגילאים האלה, נמצא גם אנשים שנוסעים בעקבות איחוד משפחות, מהגרים אחרי הילדים", היא אומרת, "או שהם בעלי ממון, שמחליטים לעבור לחיות במקום אחר". שוחחנו עם המהגרים החדשים על הלבטים, הגעגועים, ובעיקר המסקנה העצובה - הם לכאן לא חוזרים.

"בישראל זורקים לזבל את מי שמבוגר"

 \

רוצים ילדים קנדים וחנונים. הפליגלמנים, הצילום באדיבותם

יצחק פליגלמן בן ה-56 עומד לעזוב את הארץ בימים הקרובים, עם אשתו מיטל (39), לקנדה. לזוג, שבארץ התפרנס ממרכולית בבעלותם, שלושה ילדים בני 3, 9, ו-10. ליצחק עוד שני ילדים גדולים מנישואים קודמים, ושלושה נכדים שנשארים בארץ. לפני הנסיעה בילו השניים חודש בטורונטו, מיטל כבר הספיקה לפתוח שם מקום קטן ליצור שוקולד, ויצחק מתכנן לעבוד במוסך, עד שימצא עבודה טובה יותר. זה לא מטריד אותו. "יש כל כך הרבה סיבות לעזיבה שלנו, שהנייר קצר מלהכילן", אומר יצחק. "קחי מרים משקולות שמצליח להרים 200 ק"ג ואז תוסיפי לו 100 גרם והוא קורס - ככה אני מרגיש. אנחנו לא עוזבים בגלל בעיות כלכליות".

אז למה?

"אני פטריוט ימני, שירתתי בקרבי, הבן שלי היה בסיירת דובדבן, ואני לא יכול להיות פה יותר. אין מצב שאני שולח לצבא את הילדים שלי. החינוך פה הוא מתחת לכל ביקורת. מבתי הספר ועד להתנהגות ברחוב. היינו בקנדה בביקור, והיה לי ברור שזה המקום שאני רוצה לחיות בו. אני רוצה שהילדים שלי יהיו חנונים. בקנדה ילדים לומדים בבית ספר מתשע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים, ומגיעים הביתה למשפחה ולחוגים. אין שיעורי בית ועבודות - הכל עושים בבית הספר. פה אנחנו יושבים שעות עם הילדים על שיעורי בית".

בגילאים מבוגרים, סביר כי החשש מהלא נודע יהיה יותר משמעותי. אם מקור פרנסה טוב יותר מדרבן צעירים לעזוב, המבוגרים עלולים לחשוש שימצאו את עצמם ללא פרנסה בכלל. אבל יצחק, שכבר התגורר בעברו כמה שנים בארה"ב, מרגיע: "יש סטיגמה במדינה שלנו שאדם אחרי גיל 40 הוא כלום. בגיל 47 הגעתי לארה"ב, שם לא התייחסו לשום דבר מלבד הקטע המקצועי. בני 80 ובני 20 עבדו באותה עבודה. אצלנו, קודם כל מסתכלים על תאריך לידה, וזורקים לזבל את מי שמבוגר. כל יום אני קם בבוקר, עובד מסביב לשעון וחי במדינה, שסוחטת אותך מכל הכיוונים. זה בלתי נתפס, זו מדינה שעושקת את יושביה. אנחנו הולכים למשהו חדש, ואנחנו לא מפחדים מעבודה קשה, אנחנו אנשים חרוצים".

 "הרגע המכונן היה רצח רבין"

אלי ארביב בחצר ביתו בקנדה. התמונה באדיבותו 

מי יודע, אולי בטורונטו הפליגלמנים יפגשו את אלי (58) ואסתי ארביב. שניהם מהנדסים המתגוררים בקנדה כבר 15 שנה עם שלושת ילדיהם. "ההורים הגיבו בהתחלה בהלם. זאת הייתה הרפתקה די מטורפת, בגיל 43 לקחת שלושה ילדים ולעזוב", אומר אלי. "חשוב לי להדגיש שמעולם לא חשבתי שאעזוב את הארץ. כשהייתי בן 30 התגוררנו שלוש שנים בדרום אפריקה בעקבות עבודה, הילדים נולדו שם ואני רציתי שהם יגדלו בישראל".

וכאן, מה קרה?

"היה סיוט. אף פעם לא הכרתי את התרבות הישראלית עם ילדים, גנים ומחלות. הכל הפריע, אבל אמרנו 'אוקיי זאת המדינה שלנו'. קנינו בית ביישוב עומר וניסינו להסתגל. מבחינה כלכלית לא היה חסר כלום. הרגע המכונן היה רצח רבין. זה היה נורא, קו פרשת המים. הבנתי שאין סיכוי לשמאל, שהפסדנו ונצטרך לחיות כל החיים על גזל. לקח לי עוד כמה שנים להתלבט, ואז עלה ביבי לשלטון, והבנתי שהוא אסון, ושהוא פה כדי להישאר ואנחנו חייבים לסיים את הפרק הישראלי. ישראל שאהבתי כבר לא קיימת. אני ממוצא מזרחי, גידלו אותי בבית לא לקחת את המוצא שלך ולהתמסכן. אף פעם לא שמעתי את אבא שלי מתלונן על קיפוח. ואז, באה מפלגה שהופכת את המסכנות למקצוע".

נסעה בעקבות האהבה

 \

 רביד עם בן זוגה, התמונה באדיבותה

בשנת 1975, כשמיכל רביד (56) הייתה בת 15, היא נפצעה בפיגוע חבלני בכיכר ציון. מאז נהגה להתלוצץ שאם פיגוע חבלני לא הוציא אותה מהארץ אז שום דבר לא יוציא אותה מפה. אבל לחיים יש דינמיקה משלהם. רביד, מפיקת סרטים במקצועה, עזבה ב-2003 ליוסטון טקסס, כדי לחיות עם גבר שהכירה כשפנו אליה מאתר ההכרויות ג'יי דייט, כדי לקדם את האתר בארץ. בתה מנישואיה הראשונים כבר הייתה בצבא ונשארה בישראל - והיום לרביד שני נכדים ממנה.

ביוסטון רביד ובן זוגה, ישראלי לשעבר, מגדלים את בנם המשותף, כיום בן 12. "הוא מבין עברית והולך כאן לצופים, אבל קשה לו לדבר עברית", היא מספרת.

את לא מתגעגעת לבתך ולנכדים שהשארת מאחור?

"אני בקשר יום יומי עם הבת שלי ועם הנכדים, אבל זה לא פשוט, אני מוצאת את עצמי לא פעם בוהה בתמונות ובוכה. לא נראה לי שאחזור, גם כי בעלי לא רוצה, וגם הילד שלי לומד בבית ספר בזרם החינוך המונטסורי שמאד מתאים לו".

לא יורדים - פשוט מהגרים

"הגירה היא דבר זמני שיכול להשתנות". ד"ר אמית, צילום: תומר אפלבאום

היחס להגירה הולך ומשתנה בחברה. מאז קום המדינה ועד לא מזמן, אנשים שעזבו את הארץ קיבלו את התואר "יורדים". "המושג 'ירידה מהארץ', עם כל המשמעויות השליליות הנלוות, ממש נחשב בגידה", אומרת ד"ר אמית. "אפשר ללכת עד תקופת התנ"ך - גם יעקב ירד למצרים. אגב בדיוק כמו שהמושג ירידה הוא מאד ייחודי לנו מהכיוון השלילי, גם המושג עלייה ייחודי לנו מהכיוון החיובי".

ומתי זה התחיל להשתנות?

"מאמצע שנות ה-90 עד לתחילת שנות ה-2000, התחילה להגיע התובנה שהגירה היא משהו דינמי. במקום לדבר על ירידה התחילו לדבר על הגירה. ההייטק באותה תקופה התחיל להיות עניין, אנשים התנסו בחו"ל בהקשר הזה, וזה הפך לפחות מושמץ. היום מבינים שמעבר ממדינה למדינה הוא דבר זמני שיכול להשתנות. ההגדרה של האו"ם למושג הגירה היא 'מישהו שחי בארץ אחרת מעל שנה'. המושג הזה לא מדבר על כוונות השתקעות, חוקיות או אי חוקיות של ההגירה".

ואיך מתמודדים עם געגועים למשפחה? האם יש סיכוי שישובו? התשובות בהחלט עצובות ומעוררות מחשבה.

מיכל: "בהתחלה זה כמו מלכודת דבש, החיים בארה"ב עם כל הקושי הם הרבה יותר קלים. קונים בית ארמון במחיר בדיחה, רכב מעולה. עם הזמן אחרי שמסיימים להתלהב מהחומריות, מתחילים להרגיש את הריקנות בשבתות ובחגים. יש חברים אבל לא כמו בארץ. החומריות כאן היא ערך עליון".

אלי: "אני מאד מחובר לעברית, זאת השפה שלי. ולכן הקפדתי על עברית נכונה גם עם הילדים שלי כאן בקנדה. זה חסר לי. אני אוהב את הנופים. אם אני אחזור זה יהיה רק אם ארגיש שאני ממש תורם, נניח להתיישבות במצפה רמון. זה כנראה לא יקרה. לו הייתי יכול להביא את המשפחה ואת החברים אלי, הייתי מתנתק לגמרי מהארץ".

יצחק: "אנחנו לא נוסעים לירח, אנחנו במרחק עשר שעות טיסה אז פעם בכמה חודשים ניפגש, אני לא נפרד מהמשפחה שלי. רציתי, ניסיתי, עשיתי את שלי. עכשיו אני רוצה לתת לילדים שלי חיים טובים יותר. נכון שאין לנו ארץ אחרת, אבל האזרח פה הוא כלום".

[#middleBanner]

מה אתם חושבים? בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה

ארץ חדשה: כשהילדים עושים רילוקיישן