אם יש לאדם סבלנות, ייגש השבוע ליד ושם, ימצא עדות ממאגר העדויות ויקדיש את השעות הנדרשות כדי להכיר סיפור חייו של אדם אחר. אחת לשנה, בשבוע השואה, אני מפנה כמה שעות וקוראת את עדותו של סבי, יוסף שטיינברג זצ"ל. זאת לא ספרות גדולה, זאת לא ספרות טובה, אבל היא מקימה לחיים את העולם שהותיר מאחוריו, כשנסע מיוזמתו לאושוויץ בגיל 15, ומאז מותו – מקימה גם אותו לחיים.

כמות הספרים שנכתבה על שואת היהודים באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה כמעט אינסופית. קשה להאמין שיש זווית לתקוף את הנושא – מקומיקס ועד אדריכלות, מסיפורים אישיים ועד היסטוריה גלובלית – שטרם מוצתה עד תום. וחוץ מזה, אנשים כמוני מתקשים להאמין שנכתב משהו במאה ה-20 וה-21 שלא קשור לשואה בדרך זו או אחרת, בין אם נכתבו לפני או אחרי המלחמה. אתם מוזמנים לקרוא את ספר הילדים "תפו ופוזה" של ס. יזהר, ולראות בעצמכם אם לא מדובר בסיפור אהבה על זוג יהודים שמופרדים במחנות.

לכבוד השבוע הקשה הזה בחרתי חמישה ספרים שנוגעים בשואה. קשה להגיד את זה על "ספרי שואה", אבל אלו ספרים טובים ומומלצים, והשבוע מעניין לחזור אליהם. לא בחרתי את המפורסמים, הטובים או המוכרים ביותר, אלא חמש נקודות אור מעניינות שמומלץ למי שטרם נתקל בהן – להיתקל.

רוצים להמליץ על ספרים? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה

בגרמניה לפני המלחמה

הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, מאת ירמי פינקוס, עם עובד, 303 עמודים, 88 שקלים

מחזיר את מזרח אירופה לחיים. איור מתוך "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט": ירמי פינקוס

"כנר על הגג" הוא בעיני אחת היצירות היהודיות העצובות ביותר שנוצרו. לא בגלל בנותן של טוביה, חס וחלילה, אלא בגלל הידיעה שזאת משפחה שהולכת אל מותה האכזרי, העיירה אנטבקה שעומדת בפני הכחדה, ומסורת (מסורת!) שעומדת להיעלם מן העולם. כבר בשירים הראשונים אני מתחילה להתעצב, ובכל פעם שמגיעים לסצינת הסיום, בין אם זה נתן דטנר שמתלבט אם לנסוע לאמריקה ובין אם זה חיים טופול, אני מתחילה לבכות. כבר יצא לי לשבת מול הטלוויזיה ולצעוק להם, כמו שצועקים בסרט אימה, סעו לאמריקה! כולכם! וקחו איתכם את ינטל ומוטל ופרצ'יק.

רומן הביכורים של המאייר המבריק ירמי פינקוס, "הקברט ההיסטורי", מקים לחיים קברט יידי מהולל בשנות ה-30 במזרח אירופה. פינקוס, שרוקם דמויות שלמות, מבריקות ומצחיקות, מחזיר אותנו לעולם של לפני המלחמה. כמו כל יצירה שמתרחשת בתקופה הזאת, מעניין לראות את ההתקטננות היידישאית לאור האסון שאורב ברקע – שנת 1939. כך או כך זהו ספר שישאב אתכם במהירות לעולמו (כמו שעושה פינקוס בספרו השני, שמתרחש בתל אביב דווקא, "בזעיר אנפין"), יצחיק ויעציב.

כשסיפור החיים הופך לאפוס היסטורי

הגשר הנסתר, מאת ג'ולי אורינגר, כנרת זמורה-ביתן, 704 עמודים, 116 שקלים

זה בעצם אפוס, רומן משפחתי עב כרס ופיתולים, שמתחיל בצעיר הונגרי שמגיע לפריז ב-1937 כדי ללמוד אדריכלות. ציר הרומן הוא אנדרש לוי, הסטודנט הנ"ל, ואחיו טיבור, כמו גם אישה מסתורית שיפגשו. העלילה מתרחשת בבתי הספר והקפה של פריז, באופרה של בודפשט, וגם במחנות העבודה האיומים בהונגריה. "הגשר הנסתר" מבוסס על הסיפור המשפחתי של סבה של הסופרת, והיא מצליחה להחיות את ואצי אוצה של בודפשט כמו גם את הרכבות הצפופות. ספר קריא וסוחף, והידיעה שהוא מבוסס על סיפורים אמיתיים ועל תחקיר מעמיק הופכת אותו למעניין עוד יותר.

 לראות את האור בתוך החושך

האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האכסיסטציאליזם, מאת ויקטור פראנקל, הוצאת דביר, 171 עמודים, 84 שקלים

ספר הפסיכותראפיה הזה הוא גלולה מרירה-מתוקה של אופטימיות. פראנקל, שכתיבתו על חוויותיו במחנות עומדת בחזית הכתיבה על השואה, יחד עם פרימו לוי וק. צטניק, הוא ההפך של השניים האלו: מהמחנות הוא מחפש את החיובי.

"מחשבה אחת עברתני", הוא כותב, "זו הפעם הראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששרו עליה משוררים כה רבים. כפי שתיארוה, כפסגת החכמה, הוגי דעות כה רבים. האמת – שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם ... נוכחתי לדעת כי אדם לא שנותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו" (עמוד 53).

אם פרימו לוי מוצא נחמה בתרבות המערב, ובסדר שמציעה הכימיה, ואם ק. צטניק לא מוצא נחמה כלל, הרי שפראנקל מוצא נחמה במחשבה הפילוסופית והפסיכולוגית ובעיקר באמונתו באדם. התרגום של הספר ארכאי (בכל זאת, חלפו כמעט חמישים שנה), אבל השפה טובה ומחבקת. אחד הספרים האופטימיים ביותר שזכיתי לקרוא.

גלויות מגרמניה, מכתבים מישראל

הברלינאי האחרון, מאת יורם קניוק, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 221 עמודים, 84 שקלים

קניוק עסק רבות ביצירתו בשואה ובהשלכותיה. יצירת המופת שלו, "היהודי האחרון", היא אחד הספרים המעניינים שנכתבו סביב התגובה הישראלית והיהודית לשואה. אבל קשה להמליץ על כובד הראש והלב האינסופי שמגיע עם "היהודי האחרון". קל יותר להמליץ על ספר המסע "הברלינאי האחרון", תיעוד טיולים של קניוק לגרמניה, מ-1984 ועד 2001. זה בעצם מסע בתרבות הגרמנית של לפני המלחמה והרבה אחריה. קניוק כותב נפלא כתמיד, והמסע בין רכבות, בין זיכרונות לחוויות, בין הוריו לניצולים אחרים, בינו לבין גרמנים צעירים, מסחרר.

למיטיבי לכת

מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, מאת ז'אן אמרי, הוצאת עם עובד, 212 עמודים, 69 שקלים

קברו של ז'אן אמרי בווינה, כשעליו מספר האסיר שלו מאושוויץ. צילום: ויקיפדיה , Invisigoth67

ספר המסות הקטן הזה הוא התמודדותו של אמרי, איש הגות אוסטרי-יהודי, עם חוויותיו במחנות הריכוז, תוך ניסיון למסגר את החוויות בהבנה של האנושות כולה. כיצד ניתן להסביר את אושוויץ בראי התרבות שהובילה ליצירתו? "לא היה גשר בין המוות באושוויץ ל'מוות בוונציה'. כל זיכרון ספרותי של מוות הפך לבלתי נסבל ... במחנה לא ליוותה את המוות המוסיקה של טריסטאן אלא רק הצרחות של אנשי האס'אס והקפואים. מותו של אדם, שמן הבחינה החברתית לא היה אלא אירוע שנרשם במחלקה הפוליטית של המחנה, בנוסח הקבוע: 'פרש בגין מוות'" (עמוד 46).

אמרי מנסה להתמודד עם היכולת של אדם לענות אדם אחר, עם דרכי ההתמודדות של המעונה, ועם התחושה שהשואה היא כשלון הרוח באשר היא, כשלון התרבות, כשלון המציאות. הציטוט המפורסם ביותר מהספר "על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת-יסוד של הקיום היהודי" (עמוד 198), הוא מבוא, בעיני, להבנת החיים שאחרי השואה.

אמרי התאבד בסוף שנות ה-70. "מעבר לאשמה ולכפרה" שהותיר אחריו, בתרגום המצוין של יונתן ניראד, הוא ספר קשה לקריאה, ועל כן לא זכה בארץ לכבוד הראוי לו. גם היום קשה להשיג עותקים שלו, על אף שיצא לאור ב-2001. אני ממליצה להתאמץ.