לא ביום ולא בלילה: ליא קניג סוגרת מעגל

קצת יותר מארבעים שנה חלפו מאז גילמה לראשונה ליא קניג את דמותה של סוקולובה, המורה הקשישה והערירית שראייתה לקויה, במחזה המקורי של אברהם רז, "לא ביום ולא בלילה". אז, בימים רחוקים של סוף שנות ה-60, ראשית שנות ה-70 קניג הייתה שחקנית צעירה, שבזכות כישרונה בגילום תפקידי אופי זכתה להיות מחליפה פעילה בתפקיד סוקולובה המבוגרת. אז, בימים הרחוקים ההם, היא הייתה גם עולה די חדשה - היא עלתה רק בשנת 1961 - שלא הכירה לעומקה את החוויה ואת ההוויה הישראליות, ושחקנית אמנם מוערכת, אבל בראשית דרכה המקומית, ומשום כך קיבלה בחדווה את תפקיד סוקולובה כמחליפתה של מרים ברנשטיין-כהן, כוכבת ההצגה. ההצגה נחלה אז הצלחה גדולה (הועלתה כ-400 פעם) וכיוון שברנשטיין-כהן התקשתה לעמוד בלוח ההצגות התובעני, שיחקה קניג, המחליפה הצעירה, את התפקיד בכמאה הצגות. אברהם רז, המחזאי שכתב את המחזה, מת ב-1971, כשהוא בן 34 בלבד, ממחלה ממארת. שנה אחר כך צולם סרט שנעשה לפי המחזה, וגם בו כיכבה ברנשטיין-כהן. ב-1980 הוא הועלה שוב, בתיאטרון באר שבע, עם ג'טה לוקה בתפקיד סוקולובה. בינתיים עשתה ליה קניג קריירה מפוארת, גילמה עשרות תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, זכתה בפרס ישראל, בפרס רוזנבלום ובפרס התיאטרון על מפעל חיים, ומציינת השנה חמישים שנות משחק בתיאטרון הבימה. ובעיקר, היא ממשיכה לעבוד בלי הפסקה, ומככבת עכשיו בהפקה המחודשת בהבימה של המחזה שפעם הייתה בו רק המחליפה - "לא ביום ולא בלילה", בבימויו של רועי הורוביץ. זהו מחזה לשלושה שחקנים, סיפור על מפגש מקרי-גורלי במחלקת עיניים בבית חולים בין חייל שנפצע ומאבד את ראייתו לבין קשישה ערירית שראייתה לקויה, המאושפזת במחלקה לצורך בירור וטיפול (בסופו של דבר היא עוברת ניתוח). הקשישה מזהה בו בטעות את אהוב נעוריה שנטש אותה שנים קודם לכן, אך היא מעולם לא חדלה לחכות לו. הצעיר הפגוע מתמסר לטעות, תחילה אולי מתוך משובה, אחר כך אולי מתוך תחושת מחויבות. ביניהם מתווכת יעל, אחות המחלקה הצעירה. קניג החוזרת לסוקולובה סוגרת מעגל, אבל בעצם מגלמת אחרת לגמרי את תפקיד האישה שהיא מלח הארץ, המדמה שהיא שבה ופוגשת בבית החולים את סנדר, אהובה שנטש, וחוזרת ומתמסרת לאהבתה הגדולה אליו ללא כל היסוס או ספקות. "בזמן ששיחקתי אותה אז, לא הייתי קשורה בכלום לטיפוס", אומרת קניג. "זה היה בשנת 1969 ואני עליתי לארץ רק ב-1961, זאת אומרת שלא יכולתי להיכנס ממש לחיי אנשים שהיו פה ובנו פה, מושבניקים בנשמה עם אהבה לאדמה". סוקולובה, המורה הוותיקה בגמלאות, משתייכת לדור הזה. "אני באתי מרקע שונה, חונכתי במקום אחר, באתי עם מנטליות אחרת, לא עברתי את כל זה. אבל באותה תקופה גם ראיתי את המחזה כמשהו שהוא אפ-טו-דייט, כי הדגש, בבימוי ובכלל, היה על ההקשר של מלחמת ההתשה שבה זה נכתב והדמות של החייל הפצוע. "גם מבחינת הגיל סוקולובה הייתה אז רחוקה ממני. אבל כיוון שתמיד הייתי שחקנית אופי, ובחו"ל התנסינו בכל מיני תפקידים, אז התאים לי גם לגלם מישהי מבוגרת ממני בהרבה. זה קסם לי והחמיא לי כשהציעו לי להחליף את מרים, ששיחקה את התפקיד והייתה דמות דומיננטית לגבי הכותב, אברהם רז. זה היה אז סוג של תפקיד שקפצתי אליו, עשיתי שם החלפה מכובדת, אבל לא כל כך חשתי את הטיפוס. "מאז עברו כבר ארבעים שנה, והפעם הבנתי שצריך לקחת את הדברים קצת מזווית אחרת. גם על המחזה עברו שנים. עניין הפציעה של חייל אמנם רלוונטי גם היום, אבל אז הדגש היה על נושא המלחמה, ומאז ועד היום עברנו כל כך הרבה דברים קשים, שהדגש במחזה השתנה". ואכן, דמותה של סוקולובה, ודאי בגילומה של קניג, היא הציר, המוקד והעיקר - סוקולובה הקשישה הבודדה אך האופטימית, שספק-נגררת ספק-גוררת את סביבתה בעקבות הטעות בזיהוי שלה, ובוחרת-לא-בוחרת, ולו לזמן מה, לשגות באשליה במקום לחיות את המציאות העגומה.


"חשבתי שיש פה דברים אחרים שאז לא כל כך גיליתי", מסבירה קניג. "למשל ההתמסרות הטוטלית שלה לאהבה נצחית, לסנדר, האהוב שבעיניה לא בגד בה. זו אישה שחוץ ממנו לא היה לה כלום בתחום הזה, ובכל זאת היא לא כעסה, היא לא הבינה שהוא בגד בה. יש בה, בדמות של סוקולובה, כל כך הרבה אלמנטים מבחינת האישיות של האישה, הטיפוס, הטוטליות - באהבה, במסירות שלה לתלמידים שלה. ולקחתי את התפקיד יותר מהצד הזה". בסיבוב הזה קניג מזהה בסוקולובה הרבה רבדים ודקויות, למשל את הבדידות הגדולה: "היא איבדה את הסביבה, את החברים. לכן היא גם נאחזת באהוב שהיא חושבת שפגשה. היא אומרת במחזה משהו כמו, 'אם לא היית מזהה אותי הייתי בודדה'. ואני, בפרשנות שלי לתפקיד, משאירה אותה בסוף גם סוחבת את זה הלאה, מצפה גם הלאה שאולי האהוב כן יבוא לבקר אותה, אולי גם כי היא לא רוצה להודות בזה שבעצם סידרו אותה. אני חושבת שזה משהו שנמצא בכתיבה של רז. היה בה משהו רגיש מאוד, וזה בעיני הכוח שעובד במחזה היום". וכן, היא גם מבינה אותה טוב יותר היום: "אז הייתי צעירה וכל העתיד היה לפנינו. לא עברתי אז אלמנו?ת והרבה דברים נוספים", היא אומרת. "אז שמחתי להחלפה ולפרנסה, שהייתה מאוד משמעותית. היום ההסתכלות שונה לגמרי. אדם מתחיל לחשוב יותר עמוק במשך השנים. אל תשכחי שבארבעים שנה אתה לומד יותר להעמיק בטיפוס שאתה משחק. אתה מחטט, מחפש בו יותר, רוצה למצוא כל מיני דברים שבגיל ההוא אתה לא כל כך מוצא". אפרופו פער גילים, שני השחקנים שמשחקים לצדה בהצגה, ארז רגב בתפקיד צחיק, החייל הפצוע, והדר רצון-רותם כאחות יעל, הם שחקנים צעירים בראשית דרכם. "להיות צעיר בתיאטרון זה טוב, אבל לא קל", קובעת קניג. "ואם אתה מתחיל ואין לך החום והאמון מצד המבוגרים - זה קשה. אני אישית משתדלת שלא ירגישו לא נוח לידי, משתדלת לתת את ההרגשה ששיחקו איתי תמיד, ואחרי יום-יומיים הם רגועים איתי. וזה מאוד נעים לשחק עם צעירים, אפילו אם פה ושם מרגישים את הבוסר. לאט-לאט זה מסתדר". בהבימה, תיאטרון הבית שלה ששב העונה לביתו המחודש, חגגו את העובדה שקניג חוזרת לתפקיד עם החזרה למשכן המחודש, ובמקביל חוגגת גם חמישים שנות קריירה בתיאטרון. זה משעשע את קניג, שהשנים, ההישגים והכיבודים לא מבלבלים אותה: "עשו מזה מין סטוץ, אני לא יודעת", היא מצטחקת. "אף פעם לא חשבתי על זה. אני לא טיפוס של זה. אני אוהבת את המקצוע, ניגשת אליו ברצינות, אבל ראשונה-שנייה - זה לא מדבר אלי. מה שמחמם לי מאוד את הלב זה שאנשים ניגשים אלי ברחוב - אנשים מהשורה - ואומרים לי שהם זוכרים תפקיד מסוים שעשיתי, שהם יודעים מה עשיתי, שמחמיאים. זה מאוד מחמם את הלב". בימים אלה, לצד תפקידה ב"לא ביום ולא בלילה", היא משחקת גם בהצגה "כל החיים לפניו", מצטלמת לסרט ישראלי של פיני עדן, בוחנת אפשרות - שהיא מאוד מקווה שתסתדר - לככב בגרסת יידיש של "מדריך למטייל בוורשה" בתיאטרון היידישפיל, ויש גם עוד משהו בתכנון בהבימה. עמוס? לא במונחים שלה. "זה מעט מדי, יחסית לעצמי", אומרת קניג.
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: גברים בשחור 3

שבוע הספר: אירועים והמלצות

ביקורת תיאטרון: מרי סטיוארט

מחול: בכורה לרנה שינפלד

ביקורת ספר: אחות

ביקורת תיאטרון: כמעט נורמלי

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות