לדרוש, לא לבקש: לאן נעלמו הנימוסים שלנו?

שנת הלימודים החדשה באוניברסיטאות נפתחת תמיד בקולות ששון ותרועה, אולם המציאות האקדמית משנה את פניה, ולטעמי לאו דווקא לטובה.

היו שנים לא רחוקות, שבהן שקקו לימודי החברה, סוציולוגיה, תקשורת, מדעי המדינה  - מה שמכונה לימודי הרוח. אלה מתמעטים והולכים: הסטודנטים מהעידן החדש מבקשים תכלית. מקצועות מעשיים. ויש כאלה שאפילו מכריזים: אין צורך באקדמיה, יש צורך בכישרון מעשי. עולם האינטרנט והמחשב כובש לבבות, אבל השפה התרבותית הופכת לדלה. שוב אין כמעט הגיגים מעמיקים ותורות העוסקות בנבכי הנפש והחברה.

גם השפה. שפת התנ"ך העשירה הפכה להיות מעשית ודלה. מי שיאחז ביד חברתו לעת שקיעה ויאמר לה ברגש: "הקשיבי נא כיצד הרוח מלחשת בינות לעפאים...יקירתי, זוהי שעת רצון של בין הערביים וליבי רוחש לך אהבה וכמיהה אין קץ" - אין ספק שבת זוגו תיסוג בבהלה ותדווח על ליקוי נפשי ודיבורי חמור.

עולמנו הפך להיות מעשי. הרוח נמוגה. לא עוד משפטים סבוכים ומילים נרדפות. השפה החדשה קצרת רוח: במקום "לך לך מכאן".. מתחדשת השפה בביטוי: "יאללה, עוף לי מהעיניים".. ועוד: "בוא, לך". "כן, לא". בלי תוספות.

אם לא בכוח, ביותר כוח?

 פעם היינו אדיבים זה לזה, גם בכביש. איור: Shutterstock

מלצר שיבוא לשולחנו של לקוח ויאמר לו בעדנה רבה: "מה תבקש בבקשה?", והלקוח יאמר "אני מודה לך, כבודו. אני תוהה אם בין המאכלים שלכם ישנו גם בורגול עסיסי", טרם יספיק לסיים את דבריו, ייסוג המלצר בבהלה וידווח לממונה: יושב פה מישהו משונה... הוא מדבר אלי בשפה בלתי מובנת.

אותו לקוח היה צריך לומר למלצר בקול תקיף: "בוא הנה, אני רוצה בורגול". או: "תן לי,  יאללה", ללא מילות חיבור עדינות ומלטפות, אלא כמפקד הפוקד על חייליו. רק אז היה חיוך של נחת מתפשט על שפתי המלצר או המלצרית.

על פני הכבישים השפה הזו ברורה וחדה יותר. היא גם מלווה לעיתים במוות מיידי. פעם היינו מוציאים את ידנו מבעד לחלון המכונית, ומורים על כוונתנו לפנות. המכונית שמאחורינו היתה אז מפנה את הדרך ברצון, כנהוג במדינות תרבותיות. והיום? אתה יוצא מדרך רחוקה ומבקש ללא הרף לפנות לנתיב אחר, מאותת עד אשר הנורה תחדל מלפעול. ועדיין לא יהיה נהג או נהגת שיכבדו את הבקשה.

העצה היעוצה והנהוגה בחזית הכבישים היא אחת: אתם מבקשים לפנות ימינה או שמאלה? אל תמתינו. יש לחתוך באבחת חרב. מיד, ללא היסוס. עד אשר המכונית מאחוריכם תיעצר בחריקת בלמים, ונהגה יפלוט מפיו מילות עידוד וברכה מקומיות מתובלות בניחוח מהארצות השכנות. וכך הלאה.

במרחב הציבורי וגם הפרטי, בכל אשר נלך אותה שפה בוטה וקצרת רוח. אותו סגנון שתפס את מקומה של השירה המתרוננת, של מילים מורכבות ומלטפות. אויה לנו. אנחנו, ששפת התנ"ך העשירה היא מקור הווייתנו ותכלית קיומנו, הרי שזו הפכה לשפת שווקים. שכחנו את המקורות ונאחזנו בשיח המרחבי שהוא נטול עדנה, רכות ומחילה. יש לשוב ולשאוב את מימי המקורות הזכים והטהורים, ויפה שעה אחת קודם.

עוד ברייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה