להיות כישלון מפואר
| יורם קניוק הוא בעיני סופר מעולה. "תש"ח" שלו, שגם זיכה אותו בפרס ספיר, הוא ספר נפלא, קפסולה של עוצמה מזוקקת ומרגשת, פיסת היסטוריה ישראלית אישית וקולקטיבית מנוסחת בדייקנות, בצלילות, בחספוס הקניוקי הייחודי. "חיים על נייר זכוכית" נקרא ספר אוטוביוגרפי (מצוין) קודם שלו, וכמו שהחיים שלו הם, כהגדרתו, על נייר זכוכית, כך הכתיבה שלו - לפעמים שורטת, לפעמים מלטפת, לעיתים משייפת ומלטשת את המילים, הדמויות, האמירות והעלילות. גם בנובלה החדשה שלו (102 עמודים בסך הכול), "בא בימים", הכתיבה, התובנות, ההבלחות, ההארות וההערות על החיים ועל המוות ועל כל מה שביניהם זוכות לניסוחים המרהיבים-מצמררים של קניוק, שנשארים תמיד בגובה העיניים.
"בא בימים" הוא סיפורו של אורלוב, צייר קשיש (הוא לא יודע בדיוק בן כמה הוא), אב לבן בוגר אחד, שאשתו שעזבה אותו אחרי שמררה את חייו ובהמשך מתה. הוא עצמו חש בודד ולבד בעולם, אבל דומה שהשלים מזמן עם שלל המכות, המפלות ומפחי הנפש בחייו, עם המוות המתקרב ועם העובדה שמעולם לא נחשב באמת - בשום מעגל או קבוצת התייחסות (לפחות מנקודת ראותו). "בא בימים", כמו ספרים קודמים ואחרים של קניוק, הוא בעצם גם במידה רבה מונולוג של קניוק. הוא, כמו הגיבור, היה גם כן צייר שהציג בתערוכות; כמוהו דבק בסגנונו ובדרכו, כמוהו הוא חש במשך שנים רבות כסוג של כישלון וכאאוטסיידר.
הנה, למשל, לקראת סופו של הספר, אומר עמרי, בנו של אורלוב לאביו: "אתה סיפרת לי שארדון לא היה מקובל וצייר את מה שלא רצו לראות אז... יש בך משהו דפוק, אבא, אבל אתה צייר נפלא ואל תיתן לכל הקרנפים האלה לנצח אותך. אתה איש משלך..." בראיון ל"ידיעות אחרונות" עם צאת הספר סיפר קניוק על עצמו: "...ציירתי לא כמו אחרים. ציירתי כמו שאני. רציתי להיות כמו כולם, לא הצלחתי אף פעם..." ועוד אומר בספר הבן לאביו, באותה שיחה: "היה לך אופי חזק. אתה רצית להיכשל כישלון מפואר". וקניוק אומר באותו ראיון: "הבסיס של החיים שלי זה שהוא (אביו, א.ה.) לימד אותי מגיל צעיר שנולדתי להיכשל... עד היום התחושה שלי לחיים היא שאני כישלון". אה, כן: על עטיפת הספר, בגבו למצלמה, מטפס איש קשיש על הר קרח בצילום של איריס נשר. האיש הוא קניוק.
לפעמים הכול נשמע יותר מדי, מעבר לגבול המופרך, לפעמים הסיפור פשוט לא מספק, כאילו חסרות בו חוליות שיהפכו את ראשי הפרקים לסיפור רב נפח. לפעמים האמירות והכתיבה כה כובשות שהעלילה נראית משנית, לפעמים ההתעסקות המחטטת בנושא כלשהו מייגעת ומבליטה את ממדיו הצנומים של הסיפור.
וכך פותח קניוק, מפי אורלוב, את הספר: "אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם... מבין שכולם ימותו... והלוא שום דבר לא יעזור... ורק צאצאיו של המת - בתנאי שלא ירד גשם ולא ישרור שרב - יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט אבל לא על המת, ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו. צאצאיו הרחוקים יותר לא יידעו מי היה... וגם לא יידעו היכן בדיוק הוא טמון, גוש ב' או ג', חלקה חמש או שש, ובכל זאת מישהו אולי ימשיך ויתלה את הציור על קיר ביתו ויחשוב למה לא?... ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי חשיבותה הנצחית".
שורה תחתונה: בעיקר בזכות הסגנון הייחודי, השורט-מלטף ותמיד נוגע, של קניוק.
"בא בימים", מאת יורם קניוק. 102 עמודים. הוצאת ידיעות ספרים |
חגית1 גליק
בלב ראשון לציון, במבנה אדריכלי עכשווי שנראה בעצמו כמו יצירת אמנות, פועל אחד ממוסדות התרבות הייחודיים...
אוטוטו תעלה יובל רפאל על במת האירוויזיון בבאזל, שוויץ, כחלק מחצי הגמר השני של התחרות. רפאל בת ה-24 מרעננה,...
- "תגיד מתי שכבנו בפעם האחרונה?"
- "מה?"
- "הזדיינו, מתי זה היה? מה, במרס?"
את הדיאלוג הזה ניהלו ארנונה...