לוחמי תש"ח: אז והיום

יום העצמאות הוא יום שמח, אבל קצת עצוב לגלות מה חושבים על המדינה ביום הזה מי שהשתתפו בהקמת המדינה וסיכנו את חייהם כדי להגיש לנו אותה על מגש הכסף. פוליטיקאים מושחתים, קיטוב חברתי ורדיפה אחר רמת חיים זה לא מה שהם דמיינו כצעירים שנמלטו מאירופה הבוערת ולחמו במלחמת העצמאות כדי להקים בית לעם היהודי. שני המרואיינים בכתבה, בני 80 פלוס, הספיקו להקים משפחות בישראל, לראות דור שני, שלישי ורביעי, וכיום מתגוררים בבית הדיור המוגן "דור טבעון". את אירועי מלחמת העצמאות, הם זוכרים כאילו התרחשו רק אתמול.
"פגז אחד שירינו עשה כל כך הרבה רעש, שהערבים התחילו לסגת"
צבי גל השתתף בשחרור צפת ונבי יושע, כלוחם בגדוד השלישי של הפלמ"ח. הוא יליד פולין שהגיע ארצה עם משפחתו ב-1936. "גרנו בחיפה וכחניך בנוער העובד יצאנו להגשמה בקיבוצים עין גב, אשדות יעקב ועין השלושה", מספר גל. "בגיל 16 התגייסתי לפלמ"ח. חילקנו את הזמן בין עבודה בקיבוץ לבין אימונים, כדי שנוכל לצאת להילחם בעת הצורך". המבצע הראשון שבו השתתף היה פעולת תגמול בכפר הערבי סעסע שעליו יושב היום קיבוץ סאסא. "הלכנו שבע שעות ברגל והגענו לכפר. אני הייתי אחראי על ירי פגזים לצורך הסחה, כדי שהחבלנים יוכלו להניח את חומר הנפץ באזור אחר של הכפר". בהמשך השתתף ב"מבצע יפתח", שבו השתתפו שני גדודי פלמ"ח וגדוד של חי"ש (חיל השדה של ההגנה) לשחרור הגליל העליון המזרחי. במהלך המבצע, שעליו פיקד יגאל אלון, נכבש החלק הערבי של צפת. "התאכסנו במלון בהר כנען, עד שהגיעה הפקודה", מספר גל. "ירדנו לעין זיתים ביום שישי אחר הצהריים. כל אחד נשא תרמיל עם 20 קילו חומר נפץ. כשהגענו לעיר קיבלנו הוראה לפתוח בשיר הפלמ"ח, כדי שיהודי צפת שהסתתרו יידעו שהגענו. פתאום ראינו חלונות נפתחים ואורות נדלקים בבתים והייתה שמחה גדולה. "התפרסנו בעמדות סביב העיר וקיבלנו פקודה להתחיל לשחרר אותה. בעיר הערבית היו 12 אלף לוחמים ערבים, בזמן שאנחנו היינו מחלקה של 35 איש. למזלנו לא היינו צריכים לעשות הרבה. פגז אחד שירינו מהדווידקה עשה כל כך הרבה רעש, שהערבים התחילו לסגת ופינו את העיר".


בהמשך השתתף גל בהגנה על קיבוץ רמות נפתלי המותקף ובשחרור נבי יושע, תחנת משטרה בריטית לשעבר ונקודה אסטרטגית על רכס נפתלי בגליל העליון. "מחלקה אחת עלתה דרך הוואדי, אבל הערבים ירו עשרות רימונים וכל המחלקה נהרגה. לא יכולנו אפילו לפנות את הגוויות במשך חודש. אני הייתי במחלקה השנייה שהייתה ברמות נפתלי, והתארגנו כדי לתקוף למחרת. פתאום ראינו שיירה של משאיות והתברר שהערבים רוקנו את המבצר והתפנו. הם כנראה ראו במשקפות שאנחנו שוכבים בעמדות ולא מוותרים, והחליטו לסגת". כשהוא נשאל האם לא פחד לסכן את חייו, עונה גל שזה היה מצב של חוסר ברירה. "ברור שהיה פחד וגם המשפחה חיה בחרדה. לא היו לנו אמצעי קשר כמו היום, ולא יכולנו להתקשר ולהודיע מה מצבנו". אחרי המלחמה היה גל בין מקימי קיבוץ יפתח ובהמשך חזר לחיפה כדי לסייע כלכלית למשפחתו. את אשתו רינה ז"ל הכיר בחיפה ב-1952. הם עברנו לגור בטבעון וגל עבד כנהג באגד. לפני 15 שנה התאלמן גל, אב לשלושה וסב לתשעה, ובארבע וחצי השנים האחרונות הוא חי בבית הדיור המוגן. את יום העצמאות יחגוג עם ילדיו, אבל לקראת היום הזה הוא מתקשה להסתיר את אכזבתו מהמדינה שעזר להקים. "לא לזה ציפיתי", הוא אומר. "זה שיש כאן מלחמות, זאת עובדה קיימת ומצב של חוסר ברירה. יש לנו עדיין הרבה אויבים, אבל אני מאוכזב מהפוליטיקאים המושחתים, שכל יום שומעים על עוד אחד מהם שנחקר במשטרה. הקמנו מדינה כל כך יפה, וכואב הלב. חבל לי מאוד שזה קורה".
"לא האמנתי שנתתי פקודות לגברים מבוגרים ממני"
גם חוה אזר, לוחמת הפלמ"ח וממגיני קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות, מספרת שהיא לא מרגישה גאווה על המתרחש במדינה, אלא כאב גדול ואכזבה. "פעם כולם עבדו למען המדינה", היא אומרת. "היום כל אחד עובד בשביל עצמו". אזר הצליחה לצאת מהונגריה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ולהגיע ארצה ב-1941 עם קבוצת צעירים, בזכות סרטיפיקטים שקיבלו דרך ארגון ויצ"ו. "הייתי בת 16, חברת תנועת הנוער הציוני, והגעתי לפנימייה של משק הפועלות בנחלת יהודה. מכיוון שדיברתי עברית, שלחו אותי לקורס מפקדי עמדות של ההגנה". כדי לאפשר את גיוסה בגיל כל כך צעיר הגיע יצחק שדה בכבודו ובעצמו לפנימייה שבה התגוררה ושכנע את המנהלת לשחרר אותה. בגיל 17 וחצי התגייסה לפלמ"ח. "הייתי בגבעת ברנר ועברתי קורס מפקדי כיתות. השתייכתי למחלקת הבלקן. עברנו אימונים כדי להישלח להונגריה כמו חנה סנש, אבל לא הסתפקנו, ומלחמת העולם השנייה הסתיימה". בהמשך עברה לקיבוץ ניצנים, שם הכירה את בעלה אשר אזר (לימים ראש עיריית אילת), ובמלחמת העצמאות שימשה כמפקדת עמדה בקיבוץ, שהותקף על ידי הצבא המצרי. "העמדה שעליה פיקדתי, שהייתה על מגדל המים מול הכביש, הייתה הראשונה שהותקפה, ולנו היו בסך הכול מקלע אחד וכמה רובים. הייתי אמנם די צעירה והאישה היחידה בעמדה, אבל כיוון שכבר הייתי מ"כ בפלמ"ח ובקיבוץ אימנתי את הבנות בנשק, קיבלתי את הפיקוד. כשהכול נגמר, לא האמנתי שנתתי פקודות לגברים מבוגרים ממני". בהמשך עברה את המצור על ניצנים ואת הלילה הקשה של פינוי הילדים מהקיבוץ, ביניהם בנה התינוק. הנותרים בקיבוץ הגנו עליו מתוך תעלות, כשהם מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם. "בשלב מסוים הוציאו גם אותנו מהקיבוץ, והצטרפנו לילדים שהיו בקיבוץ תל יצחק. בינתיים נכבש הקיבוץ על ידי המצרים וחלק מהלוחמים נפלו בשבי וחזרו ארצה רק כעבור כמה חודשים תמורת שבויים מצרים.


עם תום המלחמה, לאחר שהקיבוץ נכבש בחזרה על ידי צה"ל, חזרה אזר עם בעלה ועם החברים האחרים לשקם אותו. אחרי תקופה מסוימת עזבו וחיו במקומות שונים בארץ. לאחר מות בעלה ב-1985 עברה אזר לתל אביב, שם חיה 20 שנה, ולפני שלוש שנים עברה ל"דור טבעון" כדי להיות קרובה לאחד משני בניה שחי בגליל (השני מתגורר באוסטרליה). כיום היא סבתא לחמישה נכדים ולנינה אחת. לפני שלוש שנים כתבה ספר אוטוביוגרפי בשם "אל תשכחי של מי את". "לפני שעזבתי את הונגריה כדי לעלות ארצה, ילדה שלא ידעה אפילו להרתיח מים בעצמה, דודתי קראה לי הצידה ואמרה, 'לא משנה מה תעשי ולאן תגיעי, אף פעם אל תשכחי של מי את'". גם עבור אזר יום העצמאות הוא יום של חשבון נפש והיא מצרה על האווירה שהשתנתה מאז תחילת ימי המדינה. "אני לא חושבת שיש לי פריבילגיות מיוחדות בגלל שהייתי בין מקימי המדינה, אבל אני חייבת לומר שאני לא מרגישה היום שייכות כמו שהרגשתי אז. "אני דווקא אדם אופטימי, אבל יש לי הרבה כאב על מה שנעשה בארץ. על הבדלי המעמדות, על זה שיש כל כך הרבה עניים וילדים רעבים, ומצד שני אנשים שמוציאים מיליונים על דירות מפוארות ועל רמת חיים גבוהה. זאת לא הייתה המנטליות שלנו. אנחנו היינו הרבה יותר צנועים, גם המנהיגים. "כל אלה שהקימו את המדינה עשו את זה למען העתיד של כולנו. אמנם אנחנו צריכים להיות גאים בזה שהמדינה מצליחה להמשיך להתקיים, אבל חבל לי שהצעירים היום חושבים שהכול מגיע להם ושהכול בא בקלות".
עוד כתבות ליום העצמאות:

על האש: טיפים לקניית בשר

על האש: נפנוף בריא

על האש: פיתות, חומוס וכל השאר

אירועי קק"ל ליום העצמאות

פורום מפקד 48' - סיפורים וחוויות מהקמת המדינה