לחם בננות ביתי

צילומים: Shutterstock 

אין ספק שהלחם הוא המזון הבסיסי ביותר שעולה על שולחננו, מאז גילו הציידים-לקטים הקדומים שאפשר לאסוף זרעי דגנים, לטחון ולערבב במים ולאפות בשמש או באש. מאז השתכללה התורה ונוספו לקמח והמים גם שמרים, המתפיחים את העיסה למאפה אוורירי יותר מהפיתה הקדומה.

בשל היותו מרכיב כה דומיננטי בתפריט האנושי, הפך הלחם לשם נרדף למזון ולפרנסה באופן כללי, שאנחנו אוכלים בזיעת אפיים. משמעות המילה לחם בעברית לקוחה כנראה מהמילה "ללחום". כיוון שבערבית המילה "לאחם" פירושה בשר, מניחים שבתחילה כוונה המילה לבשר ציד (גם בתנ"ך מופיעה לעיתים המילה לחם במשמעות של בשר). כשעברה האנושות לבסס את מזונה גם על גידולים חקלאיים, המילה לחם הוענקה למאפה הדגנים המוכר.

פת הלחם התנ"כית הפכה עם הדורות למגוון עצום של לחמים, לחמניות, כעכים, חלות, פיתות, בגטים, פוקצ'ות ומה לא, כל עם והלחם שלו.

כמו מגוון הצורות והמרקמים, התוספות והטעמים, כך גם בנושא הערך הבריאותי, קיים שוני גדול בין הלחמים. אם בעבר היה הלחם הלבן שנאפה מקמח מנופה מזונם של עשירים, ואפילו בילדותנו נחשב עדיין ליקר ולנחשק, היום ברור שעדיף לחם מקמח מלא, לטובת העיכול, מצב הלב, הכולסטרול, הסוכר וגם הדיאטה. ככל שהקמח מעובד פחות, יש בו יותר סיבים תזונתיים, ערך גליקמי נמוך והוא משביע יותר לאורך זמן.

קמח מדגן מלא הוא כזה המכיל לפחות 90 אחוז ממרכיבי הגרעין. לעומתו קמח כהה, שממנו אופים את הלחם האחיד, מכיל סיבים אך ברמה פחותה, ואילו הקמח הלבן, המככב עדיין בגדול בתחום החלות, הלחמניות והפיתות, עשוי רק מהשכבה העמילנית של הגרעין והוא הירוד מכולם בערכו התזונתי.

זיכרונות מהודו

לקהילת אוכל: לחצו