ללכת עם האינטואיציה בדייט או לתת צ'אנס?

כל פעם כשאני נפגשת לראשונה עם אורגניזם מסוג גבר, אני מתלבטת בשאלה הרת הגורל האם לתת מקום של כבוד לאינטואיציה שלי לגביו, או לשמוע בקולן הנוזף של אחיותיי, הטוענות שעלי לתת צ'אנס ולא להיות שיפוטית כנביא זעם קדוש.

"מה את רוצה ממנו", נהמה  אחותי לפני כמה ימים. "הוא בלחץ ממך, ניסה להרשים, סו ווט?".

"אבל הוא לא הפסיק להתרברב במשך כל הפגישה... דיבר רק על עצמו", אני מנסה לומר. "שטויות", היא קובעת. "זה אפילו נוגע ללב".

"תפגשי איתו כמה פעמים", מצייצת אחות אחרת. "הוא יירגע, תכירי אותו טוב יותר, ומה את יודעת, אולי תדלקי עליו?".

כבר מזמן האופציה להידלק על מישהו לפתע פתאום, לאחר מספר פגישות, הילכה עלי קסמים והביאה אותי לוואדי ערערה בנוגע לאינטואיציה שלי. התערערתי בשמחה. כן, בטח! אין ספק שאני שמה מקל בגלגלי רגליי כשאני קובעת מראש דעה, ובכך חותכת כל אופציה לרומן לוהט ומהדהד. אשים בצד את הרושם הראשוני הטיפל'ה דוחה שעשה עלי יהושפט (שם בדוי כמובן), ובואו נראה.

אני נזכרת במקרה המפדח ביותר שהיה לי בעקבות הבלבול בבחירה בין האינטואיציה לנתינת צ'אנס: בעודי יושבת בבית קפה, עיני שזפו גברבר נאה שנעץ בי מבטים. הזדקפתי ועשיתי אפקט הכחלת עיניים, אך לא יכולתי שלא לראות ששפתיו נעולות על סיגר מבאיש למרחקים. מחשבה נדלקה במוחי: הוא ריקני. אבל קולן של אחיותיי נשב במוחי ואמרתי לעצמי: סתמי, היטלר. אז מה? את מעשנת סיגריות. אולי קצת פחות מסריח אבל לא פחות טמטומי. אז מה אם את חושבת שכל מי שמעשן בפרהסיה סיגר מצחין, מצהיר לנוכחים שהוא גבר-גבר עם סטטוס-סטטוס. אולי מדובר באישיות מקסימה עם עולם פנימי עשיר?.

האינטואיציה באמת עוזרת לנו או אולי מחבלת?

מה ינצח, ההגיון או האינטואיציה? צילום: Shutterstock

אז נפגשתי עם הסיגר כדי לגלות את עולמו הפנימי העשיר, והתרשמתי מהידע הנרחב שלו על מותגים. ניסיתי לדלות פניני שאר רוח נסתרות, והעליתי חרס. כן, הוא שייך לזן הגברים המבהיקים המצטלמים  על רקע אופנוע עצום או מכונית אדומה נוצצת. הסיגר הוא רק דוגמא קיצונית לטעות שנבעה מזה שסתמתי את קולה של האינטואיציה, אבל היי, אחריו יצא לא פעם שכדי לתת צ'אנס הדחקתי מחשבה ראשונה נואלת שקפצה לי למוח כמו צפרדע רעילה. אפילו קפצתי ראש לתוך מערכות יחסים, ותמיד בסוף המערכת הגעתי לאותה מסקנה מבאסת: שהאינטואיציה שלי היתה נכונה ושבזבזתי זמן ואנרגיות.

אינטואיציה, על פי מילון וובסטר, היא "הכוח או היכולת להשיג ידע או הכרה ישירים, ללא מעורבותה של החשיבה הרציונלית". ולפי אבן שושן: "בינת הלב, השראה, ידיעה בלתי אמצעית, חדירה לנשמת הדברים מתוך הארה פנימית".

פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל, מגדיר את האינטואיציה כפועלת מאחורי הקלעים, אוטומטית, לא מודעת, וככזו שהשימוש בה אינו דורש מאמץ ולרוב אינו נמצא בשליטה. הוא מסביר כי המערכת האינטואיטיבית היא זו האחראית למשימות משמעותיות, כגון יצירת אינטואיציה לגבי כוונות של אנשים אחרים, זיהוי מצבי רוח של זרים, ואיתור הזדמנויות - מזון, תחושת סכנה וכדומה.

אבל אני מאמינה שהאינטואיציה שלי, עם כל הכבוד לה, ניזונה מדעות בטון שניזונו מחוויות העבר שלי, ומטבע הדברים סובייקטיביות למשעי. משמע שאין מדובר באמת אובייקטיבית מדעית איתנה, לכן אין לי הצדקה של ממש לעמוד בראש האוורסט עם שלט "אני צודקת!". בנוסף, הרי אני נגד שיפוטיות, זו ארוגנטיות לשמה נטולת כל חמלה או אמפטיות בעיני.

חוץ מזה חברה קרובה שלי, אחות שלישית, היא על תקן השראה עבורי לסבלנות, סלחנות והכלה לבני המין השני. כמי שנולדה ללא סבלנות, שאין לה סבלנות לסבלנות ואין לה כל חשק להזדיין בסבלנות, אני רואה איך היא רואה את הדברים אחרת ובאמת נותנת צ'אנס להתקרבות, גם אם דומה שהפרטנר לוקה בגדול בכל מיני תכונות שהן "דיל ברייקר" לכל הדעות. אולי תגידו (כמו שאני אמרתי בליבי) שהיא מתפשרת כי לא יכולה דקה להיות לבד. בסדר. היופי שלה הוא ברכות ובאהבה שבה, ואין דבר יפה מזה כדי לשרוד את החיים.

הפתרון שלי נכון לעכשיו בפגישות ראשונות, הוא פשוט להתבונן. לא להגדיר, להמיר ציפיות בסקרנות ולנסות, כמו תמיד, לשים בראש האוורסט שלט ענק שכתוב עליו "הומור בובלעך" - זה מה שבאמת חשוב.

לטורים נוספים של נולי עומר:

גבר, מתאים לך שאישה תתחיל איתך?

זוגות, תנו קצת חום אחד לשני

ההבדל בין גברים פנויים לנשים פנויות

אין כל שקר למציאות

אני, עצמי ואנוכי

מי יתנני גבר אסתטי

הגבר במסיכה 

האם נשים נהנות מסטוצים?

מעל גיל 50 ומחפשים זוגיות? הכנסו לקהילת הפנויים פנויות של מוטק'ה ואולי תמצאו