לקראת שידור: 30 שקל לשעה

"30 שקל לשעה", סדרת מקור חדשה בשמונה פרקים שעולה ביום ב' (21.5) בערוץ 1, נטועה עמוק במציאות הישראלית העכשווית ומעלה על סדר היום באופן בדיוני-ריאליסטי מצוקות וקשיים יומיומיים. במרכז הסדרה עומדות שלוש גיבורות - שלוש נשים שונות מאוד זו מזו, שהחיבור ביניהן נעשה מכורח מציאות חיים עגומה, המאלצת רבים לא אחת לאפסן עמוק בארון משאלות נידח את כישרונותיהם, שאיפותיהם וחלומותיהם, ולהתפשר על הרבה פחות, ולפעמים על מעט מאוד, כדי להתקיים, להתפרנס ולשמור ככל יכולתם על מינימום של כבוד עצמי. כורח המציאות במקרה של גיבורות הסדרה הוא עבודת ניקיון בחברה קבלנית, המנצלת אותן בכל מובן אפשרי, החל בשכר זעום מלכתחילה (כדי להגדיל את הרווח של הבעלים) וכלה בהתעמרות של המנהל האחראי עליהן. אסנת היא המבוגרת בחבורה, כבת 40, מעיירת פיתוח במקור, אם לבת בוגרת שממתינה במעצר להגשת כתב אישום נגדה. היא הוותיקה ביותר בעבודה בבניין המשרדים שבו עובדות השלוש, כל אחת בקומה אחרת. היא האישה שכבר מזמן ויתרה על חלומות, אישה צייתנית ונחבאת אל הכלים, שמשתדלת ללכת בין הטיפות, לרצות ככל יכולתה את הסובבים אותה, האופטימיסטית-בכוח שסיסמתה היא "תחשבי טוב - יהיה טוב". אירנה היא עולה שהגיעה מאוקראינה בעקבות גבר נצלן וחדל אישים. היא מהנדסת בהשכלתה, שעתידה החוקי בארץ מעורפל, ואשר השאירה מאחוריה, בבית, את בתה החיה עם אמה. השלישית היא צעירה ערבייה, אמל שקוראת לעצמה גם תקווה, שהייתה משת"פית וברחה ממשפחתה. כל אחת מהן סוחבת מטען משלה של קשיים וצרות, כל אחת מהשלוש עושה את מלאכתה הסיזיפית, רבת השעות ומעוטת התמורה בהתמדה ובאחריות. ושלושתן נשים שקופות - מהאנשים שכה רבים לא רואים בכלל, לא מתייחסים אליהם, לא מישירים אליהם מבט. וכך בדיוק מתחילה הסדרה: המצלמה של שי גולדמן, על פי התסריט של יוסי מדמוני והבימוי של דוד אופק ושרי עזוז, עוקבת כמעט חמש דקות תמימות אחרי אירנה - מגבה. אין לה פנים (ולא שם), וגם כשהיא כבר מסתובבת לעבר המצלמה, השיער הנשמט על עיניה ועל לחייה מסתיר את פניה עוד קצת ממבטו של הצופה. כזאת היא המנקה האלמונית בבניין המשרדים האנונימי: אישה שקופה. מדמוני, אופק וחיים שריר יצרו סדרה ריאליסטית, מפוכחת מאוד בכל המובנים, החל בקצב האיטי של האירועים, בבניית הדמויות וסיפוריהן, בדקות המסך הלא מעטות המוקדשות לפעולות הכי שגרתיות (ניקוי אסלה, עישון סיגריה, סידור שיער), וכלה בסגנון של הסדרה, בלוק הלגמרי לא זוהר שלה ועל כן מאוד משכנע. אף לא אחת משלוש המנקות שמטעני החיים מכבידים עליהן אינה נראית כמו דוגמנית לשעבר או בפוטנציה, אף גבר כאן לא נראה כמו גרסה ישראלית של בראד פיט. כולם נראים, לבושים ומדברים כמו אנשים אמיתיים לגמרי, מה שמגביר מאוד את תחושת האמינות שבסדרה.


השחקנים בסדרה בחלקם שחקנים מקצועיים מנוסים (רותי בורנשטיין ויגאל עדיקא לדוגמה) וחלקם פנים חדשות על המסך, וביניהם גם כאלה שבאים בכלל מתחומים אחרים (סופיה אוסטריצקי היא זמרת בלהקה ויעקב בורק הוא סופר ואיש עסקים). אין ביניהם אף שם ממתחם השמות הנוצצים-מפורסמים, מה שלא גורע בכלל - אולי אפילו מוסיף - למידת השכנוע והאותנטיות שהם משדרים. את שלוש הגיבורות מגלמות רותי בורנשטיין, סופיה אוסטריצקי וסמירה סרייה, ושלושתן מצליחות לגעת בצופה ממש מן ההתחלה. הסדרה, שנפתחת עם הצטרפותה של אירנה לשתיים האחרות בעבודה, נמשכת בכך שכל השלוש מפוטרות, כשבחברה הקבלנית מוצאים דרך להגדיל את הרווחים בלעדיהן (עם עובדות עוד יותר זולות). בזמן שכל אחת מהשלוש מתמודדת עם הבעיות האישיות שלה - בתה של אירנה חולה, אמל אינה זוכה לסיוע שלו קיוותה בתמורה לשיתוף הפעולה שלה, ובתה של אסנת ממררת את חייה כי אין לה כסף לממן לבת עורך דין - ובעודן מחפשות עבודה אחרת מגלה אסנת כמה רווח עשתה החברה הקבלנית על גבן, וברגע נדיר של אסרטיביות מציעה למנהל החברה שאת משרדיהן הן מנקות להעסיק אותן ישירות. וזה מה שאכן קורה בהמשך - השלוש מתארגנות יחד ונהפכות למעסיקות-עובדות מטעם עצמן. אלא שבהדרגה, ולמרות הצלחה עסקית, המתחים ביניהן גוברים על רקע הבעיות האישיות השונות שכל אחת מתמודדת איתן. נקודת המפנה, כך לדברי היוצרים, היא כשהשלוש מחליטות להעסיק עובדות בחברה שלהן, וממנוצלות שנהפכו לעצמאיות הן נהפכות למנצלות בעצמן.
"30 שקל לשעה", ערוץ 1, ימי ב' החל מ-21.5, 21:00. סדרת דרמה מקורית ב-8 פרקים. יוצרים: דוד אופק, יוסי מדמוני, חיים שריר; תסריט: יוסי מדמוני; בימוי: דוד אופק, שרי עזוז; הפקה: חיים שריר; צילום: שי גולדמן; עריכה: שרי עזוז. משתתפים: רותי בורנשטיין, סופיה אוסטריצקי, סמירה סרייה, יגאל עדיקא, ולדימיר פרידמן, יעקב בורק, דנה סמוחה ואחרים. אורך כל פרק: 35 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: כמעט נורמלי

ביקורת ספר: כל הימים

ביקורת ספר: סטאר איילנד

ביקורת תיאטרון: קיר זכוכית

ביקורת ספר: בית קיץ עם בריכה

ביקורת קולנוע: לדוג סלמון בתימן