לקראת שידור: This Is It

מפיצי הסרט This Is It בישראל בחרו להשאיר אותו בשמו המקורי באנגלית כשהוקרן בבתי הקולנוע וגם עכשיו, כשהוא מגיע לטלוויזיה (יום א', 29.8, ערוצים יס 2 ויס דוקו בלוויין), בדיוק ביום הולדתו של הזמר המנוח, שנפטר לפני שנה. אבל גם בתרגום לעברית - "זהו זה" - אם נשתחרר לרגע מהקונוטציות של תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית ההיא, זהו שם קולע להפליא: זהו זה, יותר אין המשך לסיפור של ג'קסון, ילד הפלא שגדל להיות אמן פופ מחונן ומצליח ואדם מוזר בלשון המעטה, שנוי במחלוקת ופתטי בלשון פחות רכה. עד כאן סיפורו של מי שנהפך לאימפריה בזכות כישרונו והרס אותה בשיטתיות, כמעט כליל, בגלל אישיותו וסגנון חייו. הסרט הזה, שראשיתו בעצם כנראה ככל תיעוד של הפקה גדולה-עד-גרנדיוזית בשנים האחרונות בגישת ה"making of": תיעוד והצצה אל מאחורי הקלעים של מופע, הפקה או סרט מתהווה בשלבי עבודה שונים, לטובת העושים - שיוכלו לעקוב, לראות, לתקן ולשפר בעתיד וגם לשמר מזכרת, ולטובת הקהל בכלל והמעריצים בפרט, שמתעניינים ו/או אוהבים לראות את שלבי העבודה, את תהליכי הבנייה של מה שנהפך בנקודה כלשהי לקסם בימתי או קולנועי (או שלא). אלא שלאחר מותו הפתאומי של ג'קסון ביוני 2009, כשלושה שבועות לפני שהמופע הראשון אמור היה לעלות בלונדון, כשיוצרי הסרט החליטו לערוך, להפיץ ולהקרין אותו, נשמעו לא מעט קולות שטענו שהכול עניין של כסף. שהיוצרים, יותר משהם מעוניינים להנציח את ג'קסון ואת פועלו מעוניינים לגזור עוד קופון על חשבונו. נדמה לי שמותר לומר בביטחון כי איש לא הפסיד כספית מהסרט, אבל זו באמת לא הנקודה ולא מה שמעניין בו. נכון שהוא לא מקיף את כל מה שאמור היה להיות במופע, נכון שיש קטעים ושירים שעליהם ג'קסון חוזר שוב ושוב אבל היי - זה לב-לבו של תהליך חזרות, לא? מי שאוהב לצפות בעבודת אחורי הקלעים של מופעים מהסוג הזה, סטודנטים למשחק, בימוי וכיוצא באלה וכמובן חובבי מייקל ג'קסון, יהיו מרותקים לסרט הזה. כל מי שאינו מבין מה באמת - חוץ מהכסף - ההבדל בין הפקה גרנדיוזית אמריקנית מהסוג הזה להפקה מקומית (עם כל הכבוד, ויש כבוד) מוזמן לצפות ולראות כמה פעמים חוזרים הכוכב והקורוס וזמרי הליווי והנגנים, התאורנים והתפאורנים וכל הצוות הטכני וכן הלאה, על כל ניעת יד ומחווה, קטנה שבקטנות, בכל קטע.


ג'קסון נראה בסרט כמעט כמו רוח הרפאים שהוא נהפך לה באמצע העבודה. דוגמית אדם ממש, שדוף וסגוף מעבר לרזה, גם כשהוא עוטה על גופו הצנום שכבות של בגדים ומעיל עבה. משקפי השמש הנצחיים חוסמים כל אפשרות לקשר עין, את הקול הוא חוזר וטוען שהוא שומר למופעים עצמם (אבל מפעם לפעם נגרר אחרי הזמרים לביצוע כמעט במלוא גרון) ובכל פעם שהוא פונה לאחד מאנשי הצוות - הבמאי, נגנים, מפעילי תפאורה וכן הלאה - הוא לואט את בקשותיו בקול רך נוטף שלל הטיות של הפועל "אהוב" ו"אלוהים יברך אותך". אכן, רוחניות שכזו המעלה חיוך, אבל גם מעוררת השתאות מה, כי אמנם אין כאן תיעוד מלא של מה שהתרחש שם, ויכול להיות שהיו גם לא מעט התפרצויות, אבל איכשהו נוצר הרושם שגם כשהוא מתפרץ מדובר במשהו יותר ילדותי ממאיים באמת. כך או כך, הכבוד-עד-יראה שהכול רוחשים לו ברור לחלוטין וניכר בכל. הסרט נפתח ברקדני הקורוס, בתהליך קיבוצם, סינונם ובחירתם, בסצנות שבהחלט מזכירות את "שורת המקהלה". לא בכדי אומרים אנשי הצוות לקומץ הנבחרים (שזוכים בתקופת החזרות, כך אנו למדים, לשיעורי פילאטיס סדירים ולטיפולים שוטפים בידי פיזיותרפיסטים) שעליהם להרגיש בני מזל ולתת את המקסימום, כי הם ההמשך של ג'קסון הרקדן. לרקדנים אכן יש תפקיד מרכזי במופע. וכשג'קסון רוקד, ולפעמים הוא רוקד רק בידיים או בכתפיים או בקצות כפות הרגליים תוך כדי חזרה על קטע קטנטן שוב ושוב, כשהוא רוקד - הוא באמת מפליא לרקוד. עדיין. גם כאן, כשפיזית הוא נראה כשאריות של עצמו, ברגע שגופו השדוף מתחיל לנוע הוא פשוט מרחף. מחולל קסם. גם מוקף בכל הרקדנים הצעירים שכה משתדלים ומחקים אותו לעילא - הוא האחד. והוא, אגב, חתום בסוף גם כאחד משני הכוריאוגרפים. אם לשפוט לפי מה שנראה בסרט הזה, המופע שלא עלה יכול היה להיות שואו מעולה. הוא לבטח היה מושקע עד לזווית אלומת האור האחרונה. בגיל 51 פחות חודש (גילו במותו), מוכיח הסרט שהכישרון לא ברח לג'קסון עם השנים ועם השערוריות. גם לא החריצות וההתמדה ותכונות הפרפורמר. אלא שבשביל לסחוב את כל אלה על במה של מופע ענק שאמור להסתובב בעולם ולגלגל מיליונים נחוץ קצת יותר משאריות של גוף פיזי, שעבר ככל הידוע היום גם לא מעט התעללויות כימיות.

This Is It, מאחורי-הקלעים של המופע האחרון של מייקל ג'קסון, ערוצים יס 2 ויס דוקו, יום א' 29.8, 22:00. בימוי: קני אורטגה; הפקה: מייקל ג'קסון, קני אורטגה, מייקל פיליפס, פול קונגאוור. אורך הסרט: 111 דקות
עוד על תרבות ובידור:

חדש: מועדון הספר הטוב של מוטק'ה ועם עובד

ביקורת ספר: החקיין

ביקורת קולנוע: אהבה בהחלפה

ביקורת ספר: צל של מלאך

בשביל מה להרים רגליים עד האוזניים כמו סוס