לקראת שידור: אמי הדוגמנית ואני

כשג'ורג'יה דובאל הבריטית הייתה בת 12 היא אמרה שכשתגדל, תרצה לעשות ניתוח חזה כמו אמא שלה. בגיל 14 היא מודיעה שעבר לה. היא כבר לא רוצה שום ניתוח כזה ובכלל, היא נגד צילומי עירום בנוסח דוגמנות העירום של עמוד 3 בצהובונים הבריטיים. אמה, אליסיה דובאל, משוכנעת כדרכן של אמהות שהילדה סתם מקשקשת וזה יעבור לה. כי הרי הגוף יכול לקחת אותה רחוק, ובחשיפתו יש הרבה כוח. ועד שיגיע בכלל הזמן שבו תוכל הילדה לעבור את הניתוח (בגיל 16), האם מאפרת אותה (בסגנון זנזונת) ומאמנת אותה בלכסון מבטי זימה למצלמה ("תרימי את הגבה, אני לא יכולה להרים את שלי כי היא משותקת", היא אומרת לילדה. אל תדאגו, לא מדובר במום טראומתי אלא בשיתוק מזן בוטוקס). וכל זה רגע לפני שהיא לוקחת אותה לצד השני של העולם לראיון בסוכנות דוגמנות. הסצנות ההזויות הללו לקוחות מהחיים של אליסיה וג'ורג'יה דובאל, שהסרט "אמי הדוגמנית ואני", שיוקרן ביום ג' (19.4) בערוץ 8 בכבלים, מלווה אותן על פני מספר חודשים. השתיים הללו הן מוטציה ביותר ממובן אחד (מישהו ודאי עוד יעשה מזה סרט לא דוקומנטרי). מתוך משפט וחצי קצר (ומן הסתם גם די מצונזר) למדים הצופים כי אליסיה ילדה את ג'ורג'יה בגיל צעיר מאוד, כשהייתה חסרת כול והתגוררה בסוג של אכסניה. איש עשיר (הסנדק פול) פרש עליה, ובעצם על הילדה, חסות מגיל צעיר ודואג למימון לימודיה בפנימייה יוקרתית בקנט. את אביה הביולוגי ג'ורג'יה, שהיא שפויה, שקולה, בוגרת ומאוזנת להפליא (על אחת כמה וכמה בהתחשב בנסיבות חייה), לא פגשה מעולם. אליסיה, כך מתברר עוד מרסיסי משפטים בהקשר לטיפול הפסיכולוגי שלה (המצלמות מתלוות למפגש משותף של האם, הבת והמטפלת), עברה התעללות בילדותה-נעוריה, שהשפיעה מאוד לרעה גם על דימוי הגוף שלה. היא אמנם עשתה וממשיכה לעשות קריירה ממה שמכונה במקור ובהקשר התרבותי-בריטי "דוגמנות זוהר" (שמתורגם בעברית לדוגמנות צילום, למרות שזה לא בדיוק זה), אבל היא אף פעם לא מרוצה מהמראה שלה. דוגמנות הזוהר כוללת התערטלות מול המצלמות לטובת עירום עמוד 3, הופעות סדירות בכלל בצהובונים (ובכלל זה כמובן גם בסיפורי רכילות), צילומי דוגמנות וכיוצא באלה. פעם קראו לזה "נערת זוהר". וזה עוד לא הכול: לא זו בלבד שאליסיה סבורה שקריירת זוהר שכזו היא פסגת השאיפות (היא ממש כועסת כשבתה מעדיפה לשקוע בספרי ביולוגיה או מתמטיקה), היא גם עסוקה כל הזמן בתחזוק ובשיפוץ כלי העבודה שלה, כלומר גופה. בפתח הסרט היא מתכוננת לניתוח חזה מספר 16. אז מה יש לנו כאן? אם חד-הורית מכורה לניתוחים פלסטיים, עם עבר קשה והווה צהבהב (בדיוק מתפוצץ סיפור רומן שלה עם כדורגלן צמרת) ובת מתבגרת בעלת טונות של יופי וכריזמה טבעיים וגם, עושה רושם, הרבה שכל והיגיון בריא. השתיים הללו משתפות קצת בשגרת חייהן הלא ממש שגרתיים בבית, מדברות על קריירה ושאיפות, על תדמיות, יחסיהן וניתוחים פלסטיים. בדיאלוג שבו האם מנסה נואשות להסביר מדוע ממש נחוץ לה ניתוח החזה הבא, הילדה מסבירה לה שהיא לא צריכה כלום, אבל ברור לה, לבת, כי אינה יכולה למנוע מהאם לעשות עוד ניתוח וכך הביאה אותה האם לנקודה שבה היא שוות נפש מול מעשיה.


להגיד שהילדה יוצאת מכל זה נפלא זה ברור כמעט כמו להגיד שהאם יוצאת מטורללת. גם להגיד שהילדה אומרת את כל דברי החוכמה והטעם והאם נשמעת כמו אחת שמרוכזת רק בעצמה ובשיגעונותיה זה להגיד את המובן מאליו. ובכל זאת נגיד זאת, ונגיד גם שזה עצוב נורא אבל מצחיק בדרך, שזה מעורר פלצות וזעזוע, שמתחשק לחבק ולחזק את הילדה ולפטר לאלתר את כל הפסיכולוגים שאולי טיפלו לאורך השנים באישה האומללה שהיא אמה, שלמרות הכול עדיין רצה מניתוח לניתוח ומטיפול לטיפול. בשלב מוטרף אחד בסאגה הזו האם והבת נוסעות ללוס אנג'לס במטרה להיפגש עם סוכן דוגמנות פוטנציאלי שאמור להחתים את הילדה ובכך להתניע את קריירת הדוגמנות שלה. אלא שעם הנחיתה מתעורר משבר שמחרב הכול - אחד משתליה של האם התהפך (!) וצריך לבצע ניתוח חירום לתיקון העיוות. אך אבוי, קשה מאוד למצוא רופא שיסכים לנתח את הגברת בעלת קילומטרז' ניתוחי החזה והסיליקון. אפשר למצוא בסרט אלמנט חינוכי מרתיע לכל מי ששוקל (בעיקר שוקלת) ניתוחים פלסטיים כמעשה אגבי, אפשר למצוא בו דוגמאות לשלל מושגים פסיכולוגיים בהתגלמותם המעשית (היפוך או חילופי תפקידים, דימוי עצמי, דימוי גוף), אפשר אפילו להרגיש מידה של הקלה כשבסופו של הסרט מודה האם שבתשעה מתוך עשרה מקרים סופן של דוגמניות זוהר רע, אז אולי עדיף שלא, ושהגיעה למסקנה כי דוגמנות עירום זה משהו נמוך מדי לבתה, שגם לא צריכה אפילו לצבוע את שערה כי היא מושלמת ככה. אבל בעיקרו של דבר יושב לו הצופה מול הסרט, אשר בעצם איננו מהמשובחים, המעמיקים או הרציניים במיוחד במושגים של סרטי תעודה, ונותר פעור פה, ממלמל לעצמו שוב ושוב "לא ייאמן, לא ייאמן".
"אמי הדוגמנית ואני", ערוץ 8 בכבלים, יום ג', 19.4, 22:25. צילום, הפקה ובימוי: אנה קיל; מפיקים בפועל: ג'ס ווילקינס, מרק סולדינגר; עריכה: ג'ורג' טיילור; מפיקה ראשית ל-BBC: סמנתה אנטיס. אורך הסרט: 57 דקות עוד על תרבות ובידור:

פסח בחולון: פסטיבל ימי זמר

פסטיבל תיאטרונטו: 21 הצגות יחיד

ביקורת תיאטרון: בכל מקום באמבטיה שאין בו מים

ביקורת קולנוע: סנגור במבחן

ביקורת ספר: אשת הטייס שנעלם