לקראת שידור: השחקנים נגד הקהל

"השחקנים נגד הקהל" הוא סיפור על להקת תיאטרון החאן המקורית שהתפוררה לפני כ-30 שנה והיום מרבית שחקניה ממשיכים להופיע בתיאטרון, אבל תיאטרון אחר ואחרת. זהו סיפור על תיאטרון שניסה להיות שונה, וככזה נצרב בהיסטוריה האישית של דור שלם שתיאטרון החאן היה מוקד תרבותי בעבורו. זהו סיפור על קבוצת שחקנים שביקשה לבנות סוג של קולקטיב תיאטרוני חדש ובסופו של דבר ניגפה, אך פרק חייהם זה נהפך לחוויה מכוננת בעבורם. זהו סיפורו האישי של שחקן החאן דאז, אורי אברהמי, כפי שהוא ובתו מספרים אותו. סיפור שהוא פיסת היסטוריה תרבותית-מקומית שנפרסת בגילוי לב, באהבה, בכאב. הבימאית עידית אברהמי מספרת כבר בפתח הסרט כי היא לא באמת מספרת אובייקטיבית: היא בתו של השחקן אורי אברהמי, מהלהקה המקורית של תיאטרון החאן, ילדה שנולדה וגדלה בלהקה המגובשת והמהודקת הזו אז, שזוכרת את התיאטרון ואת מסדרונותיו יותר מאשר את בתי חבריה. הבימאי האנגלי מייקל אלפרדס קיבץ סביבו להקת שחקנים מתוך כוונה לבנות ולעשות בירושלים של ראשית שנות ה-70 תיאטרון יותר ניסיוני ומקומי, כהגדרתו. ארבע שנים וחצי נמשכה החוויה הירושלמית שלו, שכללה שתי נקודות תפנית חשובות: האחת, העלאת "עיר אחת" שעוררה שלל תגובות זעם ומחאות והשנייה - מלחמת יום הכיפורים. מרבית שחקני החאן גויסו והשתתפו בה, ואלפרדס, לפי עדות אחדים מהם, התקשה לקבל את העובדה שהמלחמה חלחלה להם למחזור הדם והם לא יכלו להשאירה מחוץ לחדרי החזרות. בסופו של דבר עזב אלפרדס את התיאטרון בטונים צורמים. הוא האשים את השחקנים בבורות, עצלות, היעדר משמעת מקצועית וכיוצא באלה. הם נעלבו עד עמקי נשמתם המסורה לתיאטרון, לטעמם. אילן רונן, אחד הצעירים בקבוצה, מונה תחילה לממלא מקום המנהל האמנותי, ובהמשך למנהל האמנותי.


תחילה היה שיתוף הפעולה מלא. הכול רצו להמשיך ביחד ולהצליח. עם השנים התפקוד הלך ונעשה יותר היררכי ופחות קבוצתי-קולקטיבי, רונן נעשה יותר מנהל, החלו מאבקי כוח בין שחקנים לבינו ובסופו של דבר הוא עזב, והלהקה, כפי שהייתה, התפרקה והתפזרה. אבל סרטה של אברהמי איננו תיעוד היסטורי העוסק בפוליטיקה של תיאטרון, אלא תיעוד אנושי-אישי. כל סיפור עלייתו, ייחודו, מאבקיו ונפילתו של החאן המקורי, שזור בעדויות של חברי הלהקה המקוריים ובקטעי ארכיון מאז, ביניהם גם של אלפרדס עצמו. בגילוי לב הם מכים על חטא, מדברים על הנאיביות של עצמם, על טעויות שעשו, על דברים שהם רואים ממרחק הזמן. ובתוך כל זה, במקביל, מספרת אברהמי את סיפורו של אביה, שנפצע במלחמת יום הכיפורים וחזר אחר כך לתיאטרון. היא והוא מספרים על שנים בצל מחלת הדיכאון. היא מגדירה את פרק החאן כשיאה של הקריירה שלו, ואת מצבו עכשיו כמי שעושה תפקידים קטנים ומשניים שבהם אפשר להחליפו ברגע. הוא מדבר בגילוי על תקופות בעבר שבהן היה מסומם ושתוי, וברגע נדיר של מפגש עם קצינה שמביאה לו ארנק שאבד לו במלחמה באיחור של יותר מ-30 שנה - על הפציעה והפינוי העצמי משדה הקרב. הוא מדבר על ההתמודדות עם הדיכאון כשהוא פולש ומפריע לעבודתו, בתו מספרת על המחלה של אבא. 30 שנה אחרי שנפרדו והלכו איש איש לדרכו, רוב השחקנים עדיין קשורים או עוסקים בתיאטרון. אברהמי משחק בתפקידי משנה בהבימה (הסרט מסתיים בהפקת "אנה קרנינה". בימים אלה הוא מופיע ב"השחף"). אלי דנקר נע בתפקידי משנה בין תיאטרונים שונים (עכשיו גם ב"השחף" בהבימה) אחרי שעשה קריירה קולנועית בחו"ל. ספי ריבלין עשה קריירה מפוארת בתיאטרון מסחרי ובטלוויזיה. ששון גבאי הוא כוכב בבית ליסין. אילן רונן הוא המנהל האמנותי של הבימה. אבי פניני משחק בתפקידי משנה בקאמרי. "הפכתי למין מחתים כרטיס", הוא אומר לאברהמי. "אני עובד על טייס אוטומטי. לא נעים להגיד אבל התשוקה שלי היום היא לנסוע שוב להודו, לא עוד תפקיד. "השחקנים נגד הקהל" הוא סרט שיעניין כל ישראלי חובב תיאטרון בפרט ותרבות בכלל. זו התבוננות בפרק של היסטוריה תרבותית-מקומית מזווית אישית, מבט מפוכח ועצוב, בלי סנטימנטים דביקים של נוסטלגיה.
"השחקנים נגד הקהל", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 10.2, 22:35. סרטה של עידית אברהמי, פנס בודד הפקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: השחף

יוסי גרבר: העיקר להמשיך לעשות

לקראת שידור: חודש אהבת סרטים

ביקורת קולנוע: אינוויקטוס

ביקורת ספר: אוכלי הגחלים